פירות ההיקשרות – הסתגלות

יש מישהו שלא רוצה לראות את הילד שלו גדל להיות אדם שמסתגל?
ילד מסתגל הוא ילד שפשוט מסוגל להשלים עם המציאות, גם כשהיא לא מסתדרת לפי רצונו.
הוא יודע לקבל גבולות ולהתאושש מתסכול בלי להתפרק, ודווקא מתוך הוויתור והגמישות – הוא מצליח לצמוח, ללמוד מטעויות ולמצוא את הדרך שלו מחדש.

כל ילד נולד עם הפוטנציאל להסתגל – אך רבים מאבדים את היכולת הזו בדרך.

כשאני מדברת על הסתגלות, אני לא מתכוונת להסתגלות לגן, אוקיי?
מדובר בפועל על תהליך מאוד עמוק, רגשי, שמתרחש במוח.
שבמקרה, הסתגלות לגן היא בהחלט סוג של הסתגלות – אבל הסתגלות כנושא כללי היא דבר שחשוב מאוד להבין,
במיוחד במיוחד כשאנחנו מתעסקים עם הגישה ההתפתחותית-היקשרותית.

הסתגלות זה איך אנחנו מתמודדים עם מה שאנחנו לא יכולים לשנות.
זה לא קשור לרצון.
אפשר לרצות מאוד מאוד להשתנות, אבל אם המוח לא מסוגל לזה זה לא יקרה.

כמו שאנחנו רוצים מאוד מאוד להיות אדם יותר טוב, או מסודר יותר, או קשוב יותר, אבל אם אין לי את היכולת הזו בתוכי,
אם לא הבשלתי והיכולת הזו לא הבשילה בתוכי, אני לא אוכל לעשות את השינויים הדרושים.

המוח צריך להיות מסוגל לזה – שאני אדם עם לב רך, שיש לי גישה לרגשות הפגיעים שלי, קצת כמו שדיברנו בכתבה הקודמת.

אני צריכה להיות מסוגלת להרגיש עצובה על מה שאני רוצה לשנות בי, להכיר ברגשות שזה מעורר בתוכי,
כדי שאני אוכל בכלל לשנות את הדפוס הזה.

והאמת, שכל ילד נולד עם הפוטנציאל להיות מסתגל, מתאושש, להיות ילד ואדם שמקבל גבולות.
והרבה ילדים מאבדים את יכולת ההסתגלות וקשה מאוד לגדל אותם, למשל כי אין לילד גישה לעצב ולבכי.

זה תהליך בילט אין של הטבע

כדי שההסתגלות תתרחש ותתאפשר, ילדים צריכים לנוח ממאמץ עקר, ולחוש את חוסר התוחלת, להיות מסוגלים לשהות בה.

מאמץ עקר, הוא למשל משהו שלא מסתדר במציאות ואנחנו רוצים באופן טבעי לשנות אותו, אבל לא מצליחים.
כמו ילד שרוצה עוגיה אבל לא מקבל עוד אחת.
אחרי כמות מסוימת של ניסיונות, אנחנו אמורים להבין שהמציאות לא תשתנה, להרגיש את העצב, ולהתקדם קדימה. 

הילדים שלנו צריכים להרגיש שאין יותר תוחלת במאמצים שלהם לשנות את המציאות הבלתי רצויה.
ילד שלא יכול להגיע להרגשה הזאת, לא יכול להסתגל למצב הזה.

למשל ילדים שההורים שלהם משנים להם את המציאות כל הזמן (קורה הרבה בהורות הליקופטר או אצל הורים שחוששים מבכי של ילדים),
או למשל ילדים שמשתמשים הרבה במוצץ ולא בוכים כמעט בכי עם דמעות כתוצאה מכך – מפני שהמערכת כל הזמן נמצאת בויסות ועמעום של הרגש (המוצץ),
ולא מתאפשר לה לצאת מויסות ורגע לפגוש את מה שמעורר אותה מבפנים.

נקודת חוסר התוחלת, זו הנקודה שבה המוח מגיע למבוי סתום, ואז הוא קולט שאין מה לעשות, לא נקבל את העוגיה (לצורך העניין), וכל מה שנשאר הוא להרגיש את העצב על זה שלא נקבל את מה שאנחנו רוצים, ולרוב הרגש הזה יוביל לבכי, דמעות עצובות וגדולות.

אם כך, המוח ממש חייב להכיר בזה שהוא במבוי סתום, כלומר, אנחנו באמת צריכים להפסיק למנוע מהילדים שלנו את התחושה ש – אין ברירה, וזה מה יש.
כמו למשל כשאנחנו מקלפים את הבננה בשבילם, והם מתעצבנים על זה, ואנחנו ממהרים לתת להם עוד אחת ולדחוף את הבננה לעצמנו.

אלא אם כן אנחנו רעבים, או שיש לנו רעיון טוב מה לעשות עם הבננה הקלופה – למה בעצם?
נכון זה מעציב את הילדים שלנו שקילפנו את הבננה, אבל עשינו טעות אנושית, וחלק משמעותי מללמוד על החיים זה גם להסתגל למצבים שלא הולכים כמו שאנחנו רוצים. כמו למשל, בננה קלופה 🙂

גיזום עצבי

בעבר חשבו שבני אדם לומדים מההצלחות שלהם, אבל היום דווקא ידוע שבני אדם לומדים וגדלים מתוך הכשלונות שלהם.

זוכרים, כשהילדים היו תינוקות, והם שיחקו במשחק של התאמה של צורה לחור?
וניסו וניסו, שוב ושוב, להכניס את הצורה של העיגול לחור של המשולש, ולא הצליחו, שוב, ושוב ושוב..
בעצם בכל הניסיונות האלה, המוח שלו עובר תהליך שנקרא גיזום עצבי (neural pruning): הוא מפסיק להשקיע במסלולים שלא עובדים, ומפנה מקום לניסיון של דרכים חדשות.
כל כישלון כזה מעודד אותו לנסות משהו חדש. ברגע שמצליחים – אין יותר הנאה בלהמשיך. הוא כבר כבש את המשחק. 

דרך תסכול וחוסר תוחלת, המוח לומד להרפות מניסיונות שלא עובדים – ולצמוח לכיוונים אחרים.

כלומר אדם שהוא סתגלתן, שמסוגל לקבל את הטעויות שלו, מסוגל גם ללמוד מהטעויות שלו, וזו יכולת שהייתי רוצה שתהיה לילדים שלי בודאות.
זה ממש בילט אין בתוכו, להיות אדם שלומד מטעויות.
אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שכולם לומדים מהטעויות שלהם (כמו במערכת החינוך), אבל זה לא בפועל מה שקרה.
כי בתכלס, הדגש בחברה שלנו הוא הרבה פעמים על ההצלחה, ולא על הדרך.

הכל נופל כשאנחנו לא מסוגלים להחזיק תסכול

התסכול הוא רגש שמניע לשינוי והוא נחוץ לתהליך ההסתגלות (באנגלית – emotion, לא feeling).

שאלה שאני רוצה שתשאלו את עצמכם היא – כמה פעמים כשהתסכול עולה אצל הילד שלי אני נלחם בתסכול?

סצינה קלאסית –
הילד שלכם מבקש מכם בננה.
הבאתם לו את הבננה, ונתתם אותה קלופה לילד.

הילד – רועש! מתחיל לבכות בכי מעצבן! ״לא! רציתי לקלף בעצמי!״

מה האוטומט שלכם? להציע לו בננה חדשה ולאכול את הבננה הזאת בעצמכם?
אבל מה אם אתם לא רוצים את הבננה הזו? אתם מקפיאים אותה? מייבשים אותה?

ובפעם הבאה שתקלפו את הבננה בטעות – תעצרו באמצע ותבחרו בננה אחרת חדשה ותתנו לו?
או שתתנו לו ותתנצלו כי שכחתם שהוא רוצה אותה לא קלופה?

זו דוגמה קלאסית לחוסר יכולת שלנו כהורים להחזיק תסכול עם הילדים שלנו, אנחנו למעשה נלחמים בתסכול.

כשאנחנו נלחמים בתסכול, אנחנו בכלל נלחמים נגד הרגשות של הילדים שלנו.
פתאום יש לזה מסגרת אחרת, נכון?

בגלל זה משפטים כמו ״אל תבכה״ או ״אתה לא צריך לבכות״ או ״למה אתה בוכה על זה?״,
הם ממש שקולים ל״אל תרגיש עכשיו״, אבל את זה לא נגיד לילדים שלנו – אני מקווה 🙂

רגשות הם חיוניים בשביל מערכת התסכול שתעבוד ובשביל מערכת השינוי תעבוד.

כשהדמעות נתקעות, ההתפתחות נעצרת

אז מה קורה כשילד לא מצליח להגיע לנקודה הזו של העצב?
כשהוא נתקל בחוסר תוחלת – כשהבננה קלופה או כשהוא לא יכול לצאת עכשיו לגינה – אבל המוח שלו לא מצליח לעשות את ה”סוויץ'” הזה ולאפשר לעצמו להרגיש  את האכזבה?
כאן אנחנו פוגשים את מה שאנחנו קוראים לו בגישה ״דמעות תקועות״ או ״בכי תקוע״.
כשהלב של הילד שלי ממוגן מדי, או כשהוא מרגיש שאין לו מקום בטוח מספיק לבכות בו, התסכול לא משתחרר כעצב, שזו הצורה האידיאלית.
במקום זה, הוא הופך לתוקפנות, להתקפי זעם, להתעקשות נוקשה או פשוט לתחושה של חוסר שקט כרוני.
ילד שלא יכול לבכות דמעות של חוסר תוחלת, הוא ילד שלא יכול ללמוד מטעויות.
הוא פשוט ימשיך להילחם בקיר שוב ושוב, כי המוח שלו עדיין לא קלט לגמרי שזה לא עובד.

איך אנחנו עוזרים להם ״להתרכך״?

התפקיד שלנו כהורים הוא להיות ה״מיילדים״ של תהליך ההסתגלות הזה.
בגישה ההיקשרותית אנחנו קוראים לזה ״למשוך את הדמעות החוצה״.
זה מתחיל בזה שאנחנו לא מפחדים להציג להם את ה״קיר״ – להגיד ״לא, אי אפשר לקבל עוד עוגיה עכשיו״.

אבל החוכמה היא לא להשאיר אותם שם לבד עם התסכול, אלא להחזיק אותם בתוך החוויה הזו עם המון חמלה ונחישות.

אנחנו מחפשים את הנקודה שבה הילד מפסיק לנסות לשנות את המצב, והזעם שלו הופך לבכי רך של השלמה.

בנקודה הזו, כשהוא בוכה בתוך הידיים שלנו כי ״זה באמת לא פייר שנגמרו העוגיות״, המוח שלו עושה את העבודה הכי חשובה שלו: הוא מסתגל.

מסע של דמעות (וחוסן)

בסוף, הסתגלות היא לא משהו שאפשר ללמד בשיעור או להשיג בעזרת פרסים ועונשים.
זהו תהליך טבעי שזקוק למרחב של היקשרות בטוחה כדי לקרות.

כשאנחנו מאפשרים לילדים שלנו להרגיש את העצב על מה שלא עובד להם, אנחנו לא הופכים אותם לחלשים או בכיינים, למרות שזה אולי מרגיש ככה.

זה מרגיש ככה כי אנחנו מסתכלים מהעיניים של חברה מערבית שמבחינתה דמעות וילדים בוכים זה דבר לא טוב, זה דבר שצריך לבלום כמה שיותר מהר, ״אל תבכה, למה אתה בוכה?״.

להפך – דרך בכי, אנחנו עוזרים להם לפתח חוסן נפשי אמיתי.
אנחנו מגדלים ילדים שיודעים שגם כשהחיים והמציאות לא מסתדרים כמו שהם היו רוצים, שהדברים לא קורים רק לפני הרצונות שלהם, הם יכולים להתאושש, למצוא נחמה בקשר איתנו, ולהמשיך הלאה חזקים וגמישים יותר.

זה אולי מסע שמלווה בהרבה דמעות, אבל אלו הן הדמעות שבונות את היכולת שלהם לחיות חיים מלאים ובריאים.