יש רגע שכל הורה מכיר. רגע שבו אתה שומע את עצמך, ומשהו בפנים אומר – זה לא אני. או גרוע מזה, אולי זה כן אני, ואני לא אוהב את מה שאני שומע.
צעקת סתם. התעקשת סתם. אמרת משהו ציני לילד שרצה רק שתהיי שם.
זה לא קורה כי אתם הורים רעים. זה קורה כי הלב התקשח – לאט לאט, בלי לשים לב, תחת ערימה של ימים עייפים, התנגדויות, תחושה שהם עושים הכל כדי לעצבן.
הפוסט הזה הוא השלב השלישי במה שאנחנו בונים פה ביחד. אחרי שהבנו שיש תקופה כזאת, ואחרי שדיברנו על הלב שלנו – הגענו לחלק שבו מתחילים בפועל לרכך.
לא דרך טכניקה. לא דרך שיטה. דרך משהו פשוט יותר וקשה יותר בו זמנית – לצמצם את הפציעות הקטנות שאנחנו מחלקים בלי לשים לב. לא להתעקש על כל גבול. לקחת נשימה לפני שהאוטומט עולה. ולזכור שהילד שמתנהג הכי קשה – הוא בדרך כלל הילד שהכי צריך אותנו קרובים.
הלב של הילד לא מתרכך בפקודה. אבל הוא כן מגיב – לנוכחות שלנו, לרוך שלנו, לבשלות שלנו.
מאיפה מתחילים? מכאן.
למעבר לכתבה