כרגיל מזכירה שאם לא קראתם את חלקים א׳-ג׳ – לכו לעשות את זה לפני הכל 🙂
החלק הזה, הוא החלק שמגיע ללב של העניין.
אחרי שזיהינו שיש בעיה, שהמגננה של הילד נתקעה, שהלב נוקשה, ואחרי שהבנו שאנחנו צריכים להתרכך קודם,
הגיע השלב של העבודה מול הילד.
ריכוך לב של ילד זה לא דבר שאנחנו באמת רוצים להגיע אליו,
ואני רוצה להגיד יותר מזה – ילד ש״נתקע״ במגננה זה לא אמור להיות משהו שהוא יום-יומי או אהלן אהלן.
האם זה קורה להרבה? חד משמעית, אבל זה לא משהו ש״צריך לקרות״ כמו כאבים בעת צמיחת שיניים או התנסות עם מרקמים באוכל.
אנחנו אמורים חד משמעית לשמור על הלבבות של הילדים שלנו רכים ככל שאפשר,
ואם אני אגדיל את החובה לחובה חברתית – אנחנו צריכים לשמור על הלבבות של ילדים רכים – נקודה.
ילדים שסביבנו, שאנחנו פוגשים בהם גם לרגע, לראות שאנחנו לא מגיעים עם כל ה500 קילו רגשות שלנו ומנחיתים עליהם.
אז כשהגענו לרכך לב של ילד – זה בגלל שיש מגננה רגשית שנתקעה.
בחלק א׳ באמת הסברתי על מגננה ואני רוצה לדייק משהו שם – מגננות זה דבר שעולה ויורד וככה הן צריכות להיות.
לעלות, ולרדת.
אם המגננה נתקעת – אז מפחיד מדי להוריד אותה כנראה.
ולמגננות יש כל מיני כיוונים, לא כל המגננות נראות אותו דבר, ואני חושבת שהסימן הכי טוב להורה לדעת אם הילד שלו ממוגן,
זה התחושה הזאת, שאתה לא מגיע אל הילד.
התחושה שהילד לא מוכן להתמסר אליך עד הסוף באמת.
אני לא מדברת על בן שנתיים שבורח לפעמים מכירבולים וחיבוקים (ואם בורח כל הזמן – זה גם מעניין לעצור ולשאול שאלה, זה חושי? זה מגננה? זה תזמון גרוע של הורה?),
אני מדברת על ילד שכאילו לא מוכן ללכת איתנו עד הסוף. שרוב הזמן הוא בהתנגדות אלינו. שאנחנו מרגישים שרגשות הוא שומר לעצמו.
גם תינוק יכול להיות ממוגן, אגב.
בכל מקרה, זה לא שיעור על מגננות ממש (תכלס צריך לדבר על מגננות יותר לעומק),
אלא על השלב הלאה.
כדי לרכך לב של ילד קודם כל צריך להתחיל לנטרל את כל מה שמקשה את הלב שלו –
והפעם נעסוק בדבר הזה שנקרא פרידה רגשית.
פרידה רגשית היא אחת הסיבות העיקריות לקשיים בהתנהגות הילד – אך הרבה הורים לא מזהים אותה. זוהי לא רק פרידה פיזית מההורה,
אלא כל חוויה שבה הילד חש ניתוק רגשי: כשאנחנו כועסים ומתנתקים ממנו, כשאנחנו מתעלמים, מאיימים, שולחים אותו לחדרו כעונש,
או פשוט לא נוכחים רגשית, גם אם אנחנו פיזית בחדר – כי אנחנו מתנתקים הרבה לגלילה בטלפון, מתנתקים לעבודה.
מבחינת המוח של הילד, כל אחד מהרגעים האלה הוא פרידה, ומערכת הבהלה שלו מופעלת אוטומטית.
יש כמות מסוימת של פרידות רגשיות שהמוח מן הסתם יכול לשאת, והמסקנה הישירה לא יכולה להיות שאנחנו צריכים להיות תמיד 100%,
כי זה לא אפשרי. זה באמת לא אפשרי, והניסיונות להגיע לזה – עקרים מיסודם.
אני אגדיל ואגיד שאפילו אדם, לדעתי כמובן, שיפרוש מהחיים המערביים וילך לחיות בתוך שבט באפריקה,
הוא לא יצליח להיות ההורה הזה שלא יוצא מהסנטר שלו אף פעם. הוא יצטרך לעבור כזה שינוי, פנימי וחיצוני,
שיקח כל כך הרבה זמן, שסביר להניח שעד שיסתגל לכל המציאות החדשה שיצר לו – הילדים שלנו כבר יהיו מתבגרים לכל הפחות.
בקיצור חזרה מהפנטזיה, אנחנו חיים במציאות של ריבוי פרידות רגשיות.
עוד דוגמאות לפרידות רגשיות יכולות להיות שימוש בציניות, דיבור מעל הראש של ילד (בנושא הילד), שימוש במילים שמקטינות את הילד (למה אתה בוכה כמו תינוק?),
ובטח כל שיח שמבקר את הרגשות שלו – למה אתה כזה דרמטי? למה את עושה מכל עניין פיל?
כמובן שכל עלבון – כן? אתה חוצפן, אתה מרושל, גם האשמות והטחות – למה עשית לה בכוונה? למה אתה מתנהג ככה? – כאילו שהילד עוד רגע יפתח את הפה ויענה בצורה רציונלית.
תראו, זו עבודה מאוד מאוד קשה, להצליח להאמין שהילד שלי ביסודו תמיד טוב, גם כשהוא פועל לכאורה מ100% רע.
ואני רוצה לדייק ולחדד את הנקודה הזאת – להאמין שהילד שלי טוב ביסודו, גם כשהוא מתנהג רע, כלומר,
לראות אותו מרביץ לי, ולהאמין עדיין שהוא לא ילד רע ומרושע, זה אומר שהוא מרביץ לי, שאני מציבה גבול מילולי על ההתנהגות,
שמדבר רק על ההתנהגות ולא על איך שזה גורם לי להרגיש, ותוך כדי אני מצליחה להזכיר לעצמי שילד שמרביץ (למשל),
הוא ילד מוצף, ילד שמשהו בפנים בעולם הרגש שלו תקוע, וברמה ההתפתחותית הוא עוד לא מסוגל להחזיק הכל ביחד – וזה יצא לו ככה.
הוא לא רוצה להכאיב לי, הוא לא רוצה שיהיה לי עצוב, כי המוח יודע עמוק בתוכו שזה מהווה איום על הקשר.
אבל, ההצפה, הייתה הרבה יותר גדולה מהרצון שלו ״להתנהג טוב״ בשבילי.
(ואם אתם לא בטוחים למה שילד ירצה להתנהג טוב בשבילי באופן טבעי אז מהר ללכת להיילייט הורות היקשרותית / כתבות באתר שמדברות על סמכות הורית).
כדי לצמצם פרידה רגשית, אני צריכה לשים לב אליה מראש, לשים לב בכלל לכמה אני עושה או לא עושה את זה, ולהתחיל לפעול אקטיבית.
להיות פחות בטלפון, ואם אני צריכה להיות זמינה לו אז להגדיר מי אנשי הקשר שדחופים לי לקבל מהם שיחות אחר הצהריים, ולהגדיר סינון שיחות עליהם,
ולשים את הטלפון על רועש בצד.
או, אם אני בהתמכרות קשה לטלפון (כמו כולנו), כי הטלפון עוזר לי להתחמק מכל מה שאני מרגישה ועוזר לי לא ליפול לתוך השעמום (שהוא הכי חשוב ואנחנו הכי מפחדים ממנו),
אז לשים לעצמי טיימרים של 20 דקות. כל 20 דקות כמה דקות טלפון.
לי למשל יש שעון חכם שמאוד עוזר לי עם זה.
הוא לא פותר לי את הסוגיה הרגשית שלי מול הצורך להיות כל הזמן זמינה ובזמינות,
אבל הוא פותר לי להסתכל על הטלפון כל הזמן. בכל פעם שיש התראה זה קופץ בשעון ואני מצליחה להחליט למי אני עונה ולמי לא.
זה הרבה יותר טוב מטלפון כי הרבה פחות זמין המענה שם – אני לא יכולה לענות כל כך להודעות כמו שצריך, אני כן יכולה לענות לשיחות מבעלי ומי שחשוב בו,
אני לא יכולה לגלול. מושלם.
אז אם הורים שנמצאים עכשיו בליווי צריכים אותי – אני רואה, ואם חברה שלחה הודעה שסובלת דיחוי, אז זה גם קורה.
וטלפון זה חתיכת פרידה רגשית שקורית המוווון ואנחנו לא מצליחים אפילו להבין כמה הילדים שלנו נלחמים על תשומת הלב שלנו מול הטלפון.
באמת, באמת, המון.
הלאה.
כל עוד אני שומרת על מה שדיברנו בחלק הקודם, שזה לדאוג לתשתיות האישיות שלי, למה שאני צריכה כדי לא להגיע לכדי הצפה כל הזמן,
וכל עוד אני מעמיקה את הידע שלי, את ההבנה שלי את עולמו של הילד (דרך קריאה, דרך צריכת תוכן מעמיק כמו שלי [yes I said it]ֿ,
כמובן שעוד יותר טוב – הולכת להדרכת הורים ו/או צורכת קורסים בתחום,
בקיצור כל עוד אני עושה את העבודה שאני אמורה לעשות – הפרידות הרגשיות מתוך ההתנהגות שלי אמורות להצטמצם עד כדי להעלם.
העבודה האמיתית של ריכוך הלב זה להזכיר לילד שלי שהוא בטוח איתי,
שהקשר איתי כדאי לו, כי המוח רוצה את הקשר הזה באופן טבעי. המוח לא צריך שכנועים.
אבל, הוא צריך הוכחות. הוא צריך שיזכירו לו שטוב איתי. שבטוח איתי.
ובהתחלה, ילדים ממוגנים מאוד, יתנהגו עוד יותר גרוע.
יהיו עוד יותר מעצבנים, הם יהיו קצת בשוק אפילו. אבל זה מובן וזה חלק מהתהליך, כי דווקא כשהמגננה יורדת – יש מקום לרגש לנוע,
ואנחנו לא יכולים לשלוט על הצורה שזה יקרה.
ושם אנחנו צריכים הרבה פעמים להשאר עם חוסן פנימי שלנו, להמשיך לשדר לילדים שהם לא מערערים את האלפא הפנימי שלנו,
והאלפא החומל הזה כאן כדי להיות איתם, להגן עליהם, לחבק ולאהוב את כל מה שמגיע.
זה לא אומר שאני מחייכת כשהילד שלי זורק עליי משחק או צועק לי בפנים.
אבל,
א׳ – לא כל התנהגות דורשת תגובה, לפעמים אפשר פשוט להרפות ולהמשיך הלאה
ב׳ – אלפא חומל הוא כזה שמציב את הגבול ואז עובר להיות לצד הילד, מול הגבול. ולא, ההורה מול הילד.
טוב, מכאן נשאר לנו לדבר על חיזוק הקשר, אבל בעצם, כבר יש תוכן על חיזוק הקשר (:
וזה – שורשי ההיקשרות. שורשי ההיקשרות הם מודל נפלא שיצר ד״ר ניופלד כדי להבין מה כל שלב בחייו של ילד דורש (או יכול לתת) כדי לחזק את הקשר בכתבה הזאת.
