כרגיל, אני לא עושה ״בפרקים הקודמים״ לעומק,
אני אגיד שעברנו עד כאן שני שלבים – ואסייג ואגיד שלא מדובר באיזו שיטה. זה עיבוד הדברים והמושגים שלמדתי ואיך שהם עושים את דרכם בתוכי,
ואיך שאני מצליחה ובוחרת להגיש אותם החוצה.
אני מאמינה שגם אם מיליגרם מכל זה נוגע בכם, זה כבר מספיק ועשיתי את שלי.
השלבים שעברנו היו – לזהות ולהבין שמשהו קורה בכלל, לראות שזה לא עניין חולף של יום יומיים –
אלא תקופה שצבועה בצבע של התנגדויות מרובות, אגרסיות בכל מיני צורות, התנהגויות מתריסות,
לרוב גם נראה את עצמנו בקצה, צועקים הרבה, משתגעים מהילדים, תחושה שהם עושים הכל כדי לעצבן, ״בודקים גבולות״ וכו׳.
אחרי זה דיברנו על זה שאי אפשר לרכך לב בלי שהלב שלנו רך, הכל הכל הכל בהורות מתחיל מאצלנו, אין מה לעשות.
אנחנו האחראיים הבלעדיים על הקשר עם הילדים שלנו, לא הם.
אנחנו אלה שצריכים להיות בהובלה, אנחנו אלה שצריכים לראות את התמונה כוללת, אנחנו אלה שאחראים על הספינה ולאן היא תשוט.
מה לעשות, הבאנו ילדים ויש לנו אחריות מלאה עליהם, לכל אורך היממה והחיים.
אז לרכך את הלב שלנו עובר בלדאוג להכיר ברגשות שלנו, בתחושות שלנו, לתת להם מקום בינינו לבין עצמנו.
למה זה מטרגר אותי כשהילד שלי עושה כך או כך? למה זה מעצבן אותי עד כדי התפרצות?
מה ביום יום שלי לא עובד לי? איפה עיקר הקושי יושב? ובעיקר – מה אני יכולה לעשות עם זה?
ואחרי זה – הגיע הזמן לרכך.
כל האמור לעיל הוא מן הסתם כללי ואני מתארת רק את מה שאני חווה בהורות שלי, מה שאני כותבת לא רלוונטי לכל מקרה ולכל הורה,
אבל שוב, הפרקטיקות שאני מתארת יכולות לסייע ללא מעט הורים.
לפני שאני ממשיכה אני רוצה להגיד משפט שלדעתי הוא משפט זהב, משפט מפתח, צריך לקעקע אותו ולפתוח כל מהדורת חדשות איתו –
אנחנו נמצאים באשליה שבה אנחנו נבצע סדר פעולות או נחיה חיים בצורה מסוימת, ונקבל ילדים שמתנהגים בדיוק כמו שאנחנו רוצים.
האשליה הזאת שקרית, בעייתית, ומאוד נגועה במי שאנחנו בעולם הזה.
ילדים הם יצורים אוטונומיים – ישנן תיאוריות שגורסות שזה העובר שבוחר מתי להיוולד – ולא הרחם שמחליט מתי ללדת.
מראשיתם ילדינו הם יצורים נפרדים מאיתנו, ועדיין כמובן מאוד חלק מאיתנו וקשורים בנו.
אנחנו יכולים להחליט ולכפות עליהם הרבה דברים אבל בסוף הם בני אדם בפני עצמם, יש להם סט של דחפים רצונות ורגשות שמוביל אותם,
ואין לנו איך להתווכח עם זה.
אנחנו יכולים לתמוך בזה, להכיר את השלבים ההתפתחותיים שלהם, לדעת מה הם מסוגלים ולא מסוגלים לעשות לפי גילם,
להבין איך מערכת ההיקשרות עובדת ואיך המוח מתפקד סביב פרידות, מתח, תסכולים ועוד.
אבל זה לא משנה כמה נכיל אותם מול התסכול, ניתן להם לבכות את מה שעצוב, נכבד אותם וניתן להם עצמאות לגלות דברים –
עדיין יש סיכוי טוב שהם יתחצפו אלינו או יתנו לנו ביס ברגל כשהם כועסים.
הם בני אדם, לא החיילים של הרצונות שלנו.
ברור לי שברור לכם, אבל יש הורים שמפספסים דקות של הצד השני, כתבתי על זה בעבר על האם אנחנו מנסים לרצות את הילדים שלנו,
קצת כמו שהיינו ילדים מרצים בעצמנו. אנחנו כל כך לא רוצים שהם יהיו מרצים, שאנחנו נותנים להם להוביל הכל.
הטבע, וגם הגישה ההיקשרותית, נמצאים באמצע בין חופש מוחלט לבין סמכותנות מוחלטת.
כדי לרכך לב של ילד אני צריכה קודם כל להוריד את כל ערימת הנוקשות שאני הערמתי.
אגב לא תמיד אנחנו הסיבה לזה שהלב לא רך, מגננה יכולה לעלות בקלות אצל ילדים רגישים מאוד, מגננה יכולה לעלות מכל מיני אירועים
אני חושבת שכל הורה עם פעוט מגיל שנתיים ומעלה ובטח הורים לשני ילדים ויותר מכירים את התחושה הזאת,
שאתם פשוט קשים עם הילד.
שאתם מרגישים שאתם שוטרים רוב הזמן, שאתם עסוקים כל היום בלהגיד מה לא, בלאסור דברים,
ואז כל התנהגות שהם עושים רק מקשיחה אתכם יותר ויותר, ואתם כבר מתעקשים על דברים קצת סתם.
אתם יודעים ביניכם לבין עצמכם שזה סתם, סתם התעקשות עכשיו לאכול שם ולא פה,
סתם התעקשות לא לעשות משהו בשבילם, פשוט סתם. כי קצת נמאס לכם.
נמאס לכם שהילדים מנהלים את ההצגה, שהם מתנהגים כמו ילדים מפונקים, הנה אמרתי את זה בשבילכם.
בסדר, זה מובן לגמרי.
אבל מול כל הקשיחות שלנו, הלב של הילדים רק מתקשח גם.
ולמה? כי הקשיחות שלנו פוצעת לפעמים.
אני לא מדברת על זה שאתם מציבים גבול כמו ״לא אוכלים על הספה״ אבל אתם עדיין חומלים ורכים מול התסכול שהם מעלים.
אני מדברת על זה שאמרתם לא לשים רגליים על הכיסא שמולם באוטו, והם שמים עוד יותר חזק את הרגליים, ואתם צועקים ״תוריד כבר!!״.
או, שם – שם הפציעה קורית.
אני לא צריכה לרכך לכם את זה כי אני לא רוצה לנרמל את זה שזה איזה אקט בסדר לנהוג ככה בילדים שלנו.
לא, אנחנו לא אמורים לצעוק עליהם.
אנחנו אמורים לצעוק עליהם כשהם בסכנה – זהו.
האם לכולנו יוצא לצעוק? כן. בסדר, כדאי שנצמצם עד כדי אפס. הכי חשוב שיש לאן לשאוף (: וגם לי מן הסתם.
זה לא רק לצעוק – אנחנו פוצעים לפעמים דרך אמירות ציניות, דרך שימוש במילים שמגיעות עם אנרגיות טעונות.
דרך התנהגות פיזית לא מתאימה, בין אם זה אלימות מתונה (לשים בגדים בכוח למשל, מתוך עצבים, קצת להעניש דרך ההלבשה),
כמובן שאלימות לא מתונה..
הדבר הראשון בלרכך את הלב זה לצמצם – לצמצם פרידות רגשיות (כל מה שתיארתי מקודם ואפילו יש עוד דברים כמו עונשים ו״אני הולכת״ וכאלה..),
לצמצם את הנוקשות, לרכך את הגבולות איפה שאפשר.
ממש לא בהכל.
אבל לא להתעקש על הכל. להתעקש רק על מה שחשוב – זה בכלל כלל אצבע חשוב.
אל תחזיקו גבולות שלא חשובים לכם – זה סתם מעלה לופ התנגדותי על משהו שהוא לא קריטי לכם.
כשמחזיקים גבול אנחנו צריכים באמת להחזיק אותו ולהאמין בו שהוא חשוב מספיק.
אז אחרי שהבנתי שיש בעיה, והבנתי שאני עצובה ותקועה בעצמי ובכיתי קצת, ואיפשרתי לעצמי ובעצם נתתי לעצמי מרווח נשימה ככה,
שהוא החלק החשוב, מרווח הנשימה הזה, אז התחלתי לקחת נשימה עמוקה גם ביום-יום.
מול התנהגויות שמוציאות מהגרון שלי את מיטב ההורות הקלאסית, שמקפיצות לי את האוטומט,
שמקפיצות לטל הילדה שחיה בתוכי ״אמאלה אמאלה אנחנו ממש היינו חוטפות על התנהגות כזאת זה מסוכן!״.
לקחת מרווח נשימה כדי בתור התחלה להגיב יותר טוב.
להגיב יותר מאוזן, להגיב בצורה אינטגרטיבית יותר. להיות המבוגר הבשל שאני, איך הילדים שלי ילמדו להיות מבוגרים בשלים בעצמם,
אם הם לא יחוו בשלות דרכי? אינטגרציה שמחזיקה בתוכה – זה כל כך מעצבן אותי ההתנהגות הזאת מצד אחד, אבל הוא כנראה כל כך מתוסכל ולכן מתנהג ככה – מצד שני.
ואז מתוך הבשלות הזאת, להציע לו דרכים חלופיות להתנהגות וגם כמובן להזכיר שלא נושכים את אמא (:
אמרנו בביסים קטנים, המשך יבוא 😘
