איך מרככים לב? חלק א׳

פתח דבר

אני חושבת שאני אצטרך לכתוב את כל מה שיש לי להגיד בחלקים,
כי באמת צריך להבין את זה בביסים קטנים, איטיים, לאט לאט.

אני אקדים ואגיד שנולדה שי לפני כמעט 7 חודשים, ומעט לפני הלידה הוצאתי את ארבל מהגן בלי טרגדיה ברקע,
נטו מתוך הרצון להקשיב למה שהלב אמר בספטמבר שבו הכנסתי אותו לגן, לגדל את הילדים שלי ללא מסגרות פורמליות,
תחת הטייטל ״חינוך ביתי״.

באותה שנה שבה היה בגן סיימתי לימודי הדרכת הורים, ולא ידעתי, בשיעור שהיה על יחסי אחים, כמה שהנושא הזה יעניין אותי.
אולי זה בגלל שיש לי בעצמי אח גדול עם הפרש של 6 שנים, אולי בגלל שזה מרתק אותי לראות את הילד שלי צומח בתוך ההרכב המשפחתי החדש,
אולי בגלל שאני מבינה לאט לאט, שהשנה הזו של לימודי הדרכת ההורים, הייתה המתנה הגדולה ביותר שנתתי לעצמי אי פעם.

היכולת שלי לנווט בתוך ההורות לא מובנת מאליה בשבילי.
אני תוהה לפעמים כמה מזה קשור לאדם שאני, לדברים שהבאתי איתי לפני, והם בטוח חלק מזה,
ועם זאת, ההבנה העמוקה של הילד שלי, ההבנה העמוקה שלי כאמא בתוך הדברים (כלומר רפלקציה עצמית, לראות את האמא שאני כמדריכה לעצמי),
לא הגיעו משום מקום וזה הכל הכל הכל הודות לגישה המדהימה הזו שפשוט זכיתי להכיר ולהעמיק בה.

גם המון תודה על מי שאיתי בדרך, חברות וקולגות שטוחנות איתי את הנושאים מבוקר ועד ערב,
כי באמת יש תשוקה גדולה, לנושא, לנושאים, למה שמסביב.

מי שקורא עד עכשיו בוודאי חושב שחיי מתנהלים בין עציצי אורגנו ללחמי מחמצת,
שאני חובצת חמאה מחלב של פרת החופש הדימיונית שלי, שהבו שלי קם בבוקר בשקט ומחכה עם הידיים על הרגליים שאני אתעורר בנוחות בזמני.

אז לא, הקשיים לא פוסחים גם על מדריכות הורים, והתחושה שאני בעצם כישלון ואיך אני יכולה היום ב20:00 להדריך הורים,
כשאני בעצמי התפרצתי על הילד שלי ב13:00, קיימת. אני לא אגיד שהרבה, אבל היא קיימת, היא ישנה.

וזה סיפור קצת ארוך אז אני באמת אתן אותו בחלקים, ואני אתן הקדמה על הלמה.

למה בכלל צריך לרכך לב של ילד?

יש לי חדשות, ילדים הם בני אדם, יצורים אוטונומיים בעלי רגשות משלהם ועולם פנימי עשיר משל עצמם.
עוברים עליהם דברים, הם צוברים חוויות ותסכולים, ובעולם בקצב מהיר כמו שלנו, הרבה פעמים אין להם הזדמנות לעבד את הדברים.
לא די בכך, גם אם יש להם הזדמנות היא לפעמים נגנזת כי ההורים עייפים, לא מווסתים, לא בטוחים בעצמם איך לנווט את הספינה
(ואז באים אלי והכל נפתר אחרי מפגש אחד של 15 דקות שאני אומרת ״די! די להיות ח*א הורים! אתם ח*א הורים! תחבקו אותם וזהו!״ ככה רבע שעה וזהו, יש לכם בית שקט)

צחוק בצד, יש הרבה סיבות לרכך לב של ילד, ומרככים לב שיש עליו מגננה.
המגננה היא דבר בריא, כולנו צריכים מגננות, לכולנו יש מגננות.
זה דווקא מצב יותר בעייתי, אם אני נקשר מהר, בקלות, ופגיע בקלות, עם כל אחד שאני פוגש.
לא מדברת על מצב שמצאתם את חברת הנפש שלכם וישר הכל הקליק, אלא ממש מצב שנקשרים לכל אחד.

למה מגננה עולה?

כי אני לא יכול להיות פגיע. כי מסוכן, להיות פגיע.
כי כשהייתי פגיע, משהו כאב לי מאוד. אולי הבעתי רגשות עזים של תסכול וההורים שלי כעסו עליי שאני ״מתבכיין כמו תינוק״.
אולי התבכיינתי וסבתא אמרה לי ״אני לא מבינה כשאתה מדבר ככה, תפסיק לבכות ואז תדבר איתי״.
אולי הרבצתי לאחותי הקטנה ואבא שלי כל כך כעס עליי שהוא שלח אותי לחדר.
יש כאלה שהם גם ילדים רגישים מאוד, וחווים הכל בעוצמות מאוד חזקות, ואז מה שאצל ילד אחד יעבור פשוט על סדר היום, יפגע ויסגור את הילד הרגיש.

יש עוד שלל סיבות, ניופלד טוען שהסיבה העיקרית של העידן שלנו היא הפרידה הרגשית וריבוי פרידות, פרידה שמתבצעת בתוך הקשר שלנו.
כל אקט שאנחנו עושים, שאנחנו חושבים שיש מאחוריו חינוך אבל בעצם מייצר הפרדה בינינו לבין הילד – כמו למשל להגיד ״אני לא מסכימה שתרביץ לי, אני הולכת״,
או ״בוא תשב בצד ותחשוב על מה שעשית״ ועוד פנינים.

ויש טלטלות גדולות שגם הן יכולות להעלות מגננה.
למשל, כשנולדת אחות חדשה.

איך זה נראה כשמגננה עולה?

כשהמגננה עולה, אנחנו רואים כל מיני מיצגים שאנחנו מכניסים בעגה העממית דווקא בתור ״בעיות התנהגות״: התנגדויות מרובות, קושי לקבל את ההובלה שלנו, התנהגויות מתריסות (כל ה״דווקא״ למיניהם), אנחנו יכולים לראות אגרסיביות שעולה (על כל הצורות שלה, מכות, יריקות, השלחת חפצים, פגיעה עצמית כמו תלישת שערות, מכות לראש, ועוד הרבה דברים), אנחנו יכולים גם לראות דחייה של אחד ההורים, ויש עוד מיצגים שלא עולים לי כרגע.

מגננה, היא חומה. חומה שתפקידה להגן על הלב.
הלב מפחד להיות פגיע ולהקשר, והוא אומר ״לא תכנסו לכאן״.
אנחנו, כהורים, רוצים שהלב תמיד יהיה רך עבורנו. שהילד, רוב הזמן ירצה לשתף איתנו פעולה, רוב הזמן יכבד את הערכים שלנו, את החוקים והגבולות,
ומעל הכל – שהוא ינוח בתוך הקשר איתנו. הקשר זה לא משהו שהוא צריך לעבוד בשבילו, הקשר הוא דבר שהוא צריך לנוח בו, להיות הקרקע המטפחת שלו.

כששי נולדה לא ישר הכל נהיה חרא.
זה לקח לזה זמן להבנות, ואני יכולה להגיד בבטחה שמגיל 3.5 – 4 חודשים הכל נהיה קשה יותר.
היו עליות וירידות, אבל העליות היו רגעיות והירידות היו מאוד חדות.
הקשר שלי ושל ארבל קיבל צורה אחרת לגמרי.

העדפת הורה חזקה

שמחתי, שיש לו את אבא שלו, וההישענות והתנועה אל אבא הייתה חזקה מאוד.
ידעתי להחזיק את זה מצד אחד, ומצד שני זה גם כאב לי בכל נים ונים בגוף.
מצד אחד, ראיתי את הבן שלי מתוסכל ממשהו ומתחיל לדמוע – ואז ישר ראיתי אותו סוגר את הדמעות ונעצר.

ואז רק כשאבא הגיע – הכל קרה.
כל הבכי יצא, אפילו לשירותים הוא פתאום נזכר שהוא רצה. איתי הוא היה הולך עד האסלה, מתיישב, ואומר שבעצם אין לו.
רבע שעה אחרי שאבא מגיע – הילד כבר התרוקן.

הרדמות, שזה הרגע הכי הכי מתוק מבחינתי ביום – חזרו להיות רק של יהונתן, רק לו הייתה הזכות לראות מלאך עוצם עיניים והולך לטייל בחלומות.
בכמה פעמים שהוא הסכים איכשהו לנסות להרדם איתי, הוא מעין ברגע האחרון נעמד ואמר שהוא רוצה את אבא.
כלומר הוא כבר ניסה, הוא כבר רצה לשחרר מתוך החיבור איתי, ומשהו בו מנע את זה מעצמו.

זה כמובן הגביר מרדף לאבא ברבדים אחרים – פתאום יש המון שאלות כמו איפה אבא, אבא בעבודה? בואי נתקשר אל אבא,
וברגעים של קושי גדול גם בקשה שאבא יהיה. ורצון עז לשנות את המציאות שאבא לא כאן, ״בואי ניסע אל העבודה שלו״, ״אולי העבודה שלו כאן קרוב?״
אז זהו, זאת ההקדמה שלנו 🙂