איך מרככים לב? חלק ב׳

אם לא קראתם את חלק א׳, תקראו לפני שתמשיכו כאן ❤️

אני יודעת שזה נשמע קצת כמו הוק של ריל – אבל תקראו עד הסוף כי אני חושבת שמה שיש לי להגיד על ויסות יפתיע אתכם.
אז את הרקע יש לנו, המגננה קיימת, ואצלנו ביחד/ בעקבות / גורם ל המגננה (תבינו לאט לאט למה זה בעצם הכל ביחד) יש גם את המעגל המכושף,
שבו, הילד מתנהג בצורה מעצבנת ואני מתעצבנת, ובעצם יש בינינו כל הזמן הסלמה.

מעגל מכושף של הורה וילד

הוא מעצבן, אני מתעצבנת, הוא מעצבן יותר, אני מרגישה בתוכי שהוא חסר רסן, אז אני מנסה לרסן ״חזק״ יותר.
מערכות יחסים הם דבר שיודע שפל וגאות, ובעיניי הדבר החשוב בזמן השפל – הוא כמה אנחנו פוצעים את מערכת היחסים.
תבינו, התקשרות זה לא רק בין הורים לילדים. 
זה גם בין בני זוג, בין חברים, בין אנשים בעבודה. מערכות יחסים הם מדע שלם, הכי מרתק בעולם, הבסיס לכל חברה אנושית.

אז המעגל בינינו מסלים יותר ויותר, והרבה פעמים אנחנו מגיעים למסקנה שמשהו לא בסדר בהתנהלות שלנו כלפי הילד,
אבל במקום להבין שההסלמה מסלימה את ההסלמה, אנחנו נופלים לטריק מחשבתי נורא שבו אנחנו חושבים שאין מספיק גבולות,
או שאין מספיק קשיחות במערכת היחסים.
שאנחנו רכים מדי, שלא צריך ללטף לחבק כל מיני דברים כיפים כאלה שנאמרים מסביב.

אבל אם אנחנו זוכרים את הדיבור על משמעת מפרידה ובהלה על הקשר, כל המעגל בינינו לבין הילד – זה בדיוק זה.
וככל שאנחנו ממשיכים ומעמיקים את ההפרדה, גם התגובתיות המעצבנת, המכעיסה, של הילדים, מתעצמת.

שבירת המעגל

אז מישהו צריך לשבור את המעגל – ומה לעשות שאנחנו בצד של ההורים הפעם.
אני זורקת כאן מחשבה שכבר זרקתי בעבר, וזה על אחריות הקשר.
מי אחראי על הקשר בין הורים וילדים? רק ההורים. לגישתי, גם בגיל 30.
זה לא אומר שילד לא צריך לכבד את ההורים שלו, לעזור להם, בלה בלה בלה.
משום מה כשאנשים שומעים שהאחריות על הקשר היא אצל ההורים – הם מדמיינים שזה אומר שהילד הוא כפוי טובה שמשרתים אותו כל היום.

בכל אופן שבירת המעגל – מתחילה אצלנו ההורים.
ולא מיד הילדים יקבלו את שבירת המעגל.
כלומר, אם המעגל היה מעגל היה מכאיב, לא כל כך מהר הלב יאמין מחדש.
אני מבינה שמה שאני כותבת הוא כבד, ומי שמשליכים את הדברים על עצמם נכנסים למחשבות עמוקות,
אבל הדברים יותר גמישים ויותר אפורים, והפלטפורמה הזו היא מאוד דיכוטומית.
מנגד, לא צריך לנרמל לעצמנו הכל. כן, אנחנו פוצעים את הנפש של הילדים שלנו, ואנחנו גם אחראים על הריפוי.
זה אולי שם המון אחריות, אבל זה גם נותן המון תקווה – אנחנו הבעיה וגם הפתרון.

אז מה צריך כדי לרכך לב?

קודם כל – הורה מרוכך.
כשאתם שומעים על הלופ של העצבים עולה לכם בטח הקללה האינסופית ״ויסות״
צריך לשמור על ויסות, להיות מווסתים, מה את עושה בשביל להיות מווסתת? ועוד שלל משפטים.

אבל מתי פעם אחרונה זה עבד לך? כאילו, לשמור על הויסות הזה.
שעלו בך העצבים ונשמת עד 10 והצלחת לא לצעוק. אוקיי, שמרת על ויסות.
אבל חצי שעה אחרי זה? לא מצאת משהו לצעוק עליו?
ופתאום הויסות לא עובד..

ויסות הורי – קאט דה בולשיט

ויסות הורי זה טרנד כזה מאוד גדול, והוא חשוב ואני לא מזלזלת בו, אבל ויסות הורי הוא … טיפול בהתנהגות 🙂
ולא בשורש.
לוסת את עצמי משמעו לשלוט בהתנהגות שלי. אם אני רוצה להתפרץ על הילדים שלי ומצליחה לא – אני מווסתת.

אז מחלקים לנו כל מיני טכניקות – לתופף על הגוף, ולרקוד כעצבניים, ולהרביץ לכרית ולצעוק למגבת.
וזה מצוין וזה אחלה דרך לפרוק אגרסיות, וכמו שאני מנחה הורים לעשות ככה לילדים שלהם אני מנחה אותם גם לעשות ככה לעצמם.
אבל כשאני מסבירה על משחק אגרסיבי, אני תמיד מסבירה – זה לא הפתרון. הפתרון לא עוצר במשחק האגרסיבי.

המשחק האגרסיבי הוא רק הטיפול הנקודתי באנרגיה, ועם הזמן זה מלמד את הילד טכניקה מה לעשות עם אנרגיה פוגענית שיש בתוכו.
אבל, היא לא לוקחת את התסכול המקורי – נכון?

חזרה אליי, מצאתי את עצמי בין גיל 3 ל6 חודשים (של שי) בלופ של הסלמות עם ארבל. תקופות של עליות וירידות ברגשות שלי כלפי ארבל,
לא בקטע של אוהבת פחות. אבל משהו בו היה פחות תינוק שלי, היה יותר ילד שאני צריכה לרסן.
ילד שמתנגד לי ומעצבן אותי ועושה דברים מתריסים, וזו גם הסתגלות בפני עצמה אבל רגע זו לא הפואנטה של החלק הזה.
מתי הבנתי שדי? שהגיע הזמן? פעם אחת יותר מדי שהתפרצתי עליו, פשוט.

הבנתי שאני רק מעמיקה את הבור.
ולקח לי גם כמה ימים עד שפעלתי. ימים שבהם העמקתי את הבור, וידעתי שאני מעמיקה בור, אבל פשוט המשכתי,
כי לא התאפסתי על איך.
כי מול השיחה שיש לי בראש, המדריכה הפנימית מול ההורה הפנימי, יש את האוטומטים שתפסו את הבמה הקדמית בינתיים.
נתתי להם להוביל את המרכבה שלי, לרגשות השטחיים, לאגו, לרציונל.
ואני לא רוצה שכל אלו יובילו את המרכבה. אני רוצה שאני, אני הפנימית, הממוקדת, האינטגרטיבית, שהיא תוביל את המרכבה.

אבל כדי שהיא תרגיש בנוח לצאת החוצה, קודם כל צריך להפסיק להשתיק משהו, וזה הרגשות שעולים בפנים.
ויותר מזה, להתרכך בעצמי.
לב נוקשה לא יכול לרכך לב נוקשה.
רק לב רך – יכול לרכך לב אחר.
אהבה קשוחה – קונספט בדיוני.

תוך כדי השיחות האלה שאלתי את עצמי – אם יש לי הרבה תוקפנות בתוכי (לצעוק על ילד זה מצלק לא פחות מלהרביץ לילד, סורי),
אז זה אומר שיש כאן רגש פנימי שלא קיבל מענה.
הבנתי, שלא בכיתי הרבה זמן.
כל הדבר הזה רץ לי תוך כדי המערכה עם איראן, כי בדיוק כשהמערכה התחילה הרגשתי דווקא שאני מתרככת ומצליחה להחזיק בכל הקצוות של המפה (יש ביטוי כזה?)

עצירות רגשית – קווים לדמותה

עכשיו תארו לעצמכם שאתם מרגישים בעצירות. לא התפניתם כבר יומיים.
וואו, אם לי זה קורה, אני אהיה מאוד על הקצה. אני אהיה מוטרדת שבעתיים, גם כי זה מפריע לי ברמה הפיזית, וגם כי זה מציק לי קוגניטיבית.
עכשיו קחו את זה ותרחיבו לעצירות רגשית – בכי שלא יוצא.
לא בכיתי כמה שבועות, שלא לומר חודשים.

מהרגע שעליתי על זה לא הפסיק להטריד אותי.
אז אני גם בתקופת מלחמה, גם הילד שלי עולה לי על העצבים, גם אני בחוסר ויסות אין סופי כי אני אמא כמו כל האמהות שמדחיינת פיפי ואוכלת מלא פחמימות עד שהיא מבינה שהיא רעבה וצמאה, אז הכל סטרס אין סופי, ואני גם מוטרדת וטוחנת לעצמי את המוח שהדמעות שלי חסומות, ויודעת שעד שאני לא אפתח את השיבר יהיה לי מאוד קשה לרכך את הלב של הילד שלי על אמת.

כלומר אני יכולה להיות מכאנית, אני אנסה להיות יותר רכה כלפיו,
אבל זה לא יפתור לי את השורש של האגרסיה הפנימית *שלי*.
ונחשו מי אחראית לפתור את זה? שוב, רק אני 😂
ועוד הוכחה שהייתה לי לדמעות התקועות, זה שהדמעות עלו לי בהמווווון סיטואציות, אפילו כשהייתי בגפי, או לכל הפחות עם תינוקת ישנה עליי,
ופשוט לא יכולתי להתפרק. ואני לא אכפת לי להתפרק כשהתינוקת שלי ישנה עליי.

אז כל הויסות הזה זה טוב ויפה, אבל אם הרגשות של ההורה חסומים, איך הוא יכול לדבר בשפת הרגש עם הילד שלו?
אם אנחנו כהורים לא מבינים את שפת הרגש, את החשיבות של הרגש, איך אנחנו מצפים שהילדים שלנו יהיו רכים ולא ירביצו כשהם כועסים?
וכשאנחנו עמוסים רגשית, איך אנחנו מצפים מעצמנו לא להיות בהתנהגות של השרדות? בהתנהגות של על הקצה.

למשוך את הדמעות

בסופו של דבר יום אחד לא מזמן נכנסתי להתקלח, עם פלייליסט טוב כזה של בכי.
זה היה אחרי יום שהרגשתי שאני על הקצה, שהתערערתי מכל מיני דברים,
ובכי במקלחת זה תמיד אייקוני ועובד.
ועמדתי שם במקלחת ושמעתי את אדל שרה את when we were young (בכי מובטח),
והדמעות שוב נתקעו בגרון. איזה תסכול!

לפעמים אנחנו מדברים על למשוך את הבכי החוצה אצל ילדים שהבכי שלהם תקוע.
ובכן, גם מבוגרים צריכים שימשכו אצלם את הדמעות.

מה צריך כדי לבכות?

להרגיש בטוחים, למשל.
מה שאני מספרת לכם עכשיו זה לא איזה מתודה ידועה, אוקיי? זה גם לא משהו שאתם תעשו עם הילדים שלכם.
זה משהו שעשיתי עם עצמי מתוך עצמי, מתוך הקשבה לעצמי, ועבד לי. ואולי יעבוד גם לכם.
בקיצור התחלתי להגיד לעצמי – את בטוחה. את מוגנת. את בטוחה.

נחשו מה?

לא בכיתי.

ואז החלטתי להתיישב על הרצפה עם הזרם עליי – ובבת אחת בכיתי.
והבכי היה בכי שאני מכירה.. בכי בלי דמעות.
היו גם דמעות, אבל הרבה יבבות.
אני מעריכה שכל מי שהרגיש אי פעם בתהום של התהום יודע על מה אני מדברת.
יבבה כזו מעומק הנשמה, התייפחות נוראית, של כאב, של צער עמוק.
לא שהתקופה הזו היא התהום של התהום, בכלל לא, אני פשוט זוכרת את היבבות האלה מתקופת האבלות על מות אמי.
זה תמיד תוקף אותי כשאני הכי לא מוכנה, העובדה שאני אמא ללא אמא.

בכל מקרה, הבכי הזה ניקה אותי.
וואלה, זה לא היה ה-בכי שדרוש אבל זה ניקה אותי מספיק – כדי להתפנות יום למחרת ולהיות גרסה יותר נקייה של עצמי.
באופן אוטומטי יום אחרי זה, כן, חד וחלק שכזה, התחלתי להפסיק לדחיין פיפי, אני מאוד משתדלת לשתות מספיק מים, כלומר,
אני באמת יכולה לדאוג לבסיס ולתשתית שלי.
אני יכולה לשים לב לצרכים הבסיסיים שלי בצורה טובה יותר, לפעול פחות מהישרדות, כי הצלחתי להעביר את הסנטר חזרה למשהו מאוזן ומתקשר עם עצמו.

הנקודה שלי על ויסות – אנחנו כל הזמן רצות אחרי הויסות הזה באמת, כל הזמן באיזה מלחמה ״איך אני אשמור על עצמי מווסתת יותר״,
וזה אפילו מזכיר לי אמא שהייתה אצלי בהדרכה, עם ילד בן 4 ואח גדול ממנו שיש לו אגרסיביות קשה.
בשיחת ההיכרות, לפני ש״סגרנו״, היא שאלה אותי אם אני אוכל ללמד אותה להיות מווסתת יותר.
רק בדיעבד, בתוך הפגישות, הבנו ביחד שהבעיה שלה זה לא לשמור על ויסות, על קור רוח.
אלא, חוסר התקשורת הזו עם הרגשות הפנימיים. חוסר התקשורת הזו חלחלה גם לתוך מערכות היחסים עם הילדים, שהובילו לשרשרת של דברים שבקצה קצהם הופיעה האגרסיביות. ואגרסיביות של ילד בן 8 זה לא דבר יפה בכלל, תנו לי להגיד לכם.

אני לא מטפלת ולא יכולתי לעזור לה לפתור את התקשורת, אבל אני כן יכולה לעזור לחבר דברים שבתורם יציתו את הקשר עם עצמה מחדש – או דרך טיפול או באמצעות עצמה.

אז ויסות, ויסות זה עוד הישג בעולם מודרני.
אבל, אדם שנראה מווסת, זה לא שווה לאדם בתקשורת עם רגשותיו, שנותן להם לנוע, שנותן למים שבתוכו לחלחל החוצה.
כשהתקשורת עם הרגשות קיימת, הויסות מגיע מאליו.
מים שעומדים, נהיים עכורים. מים שזזים, נשארים טהורים.
כשיש תנועה, יש חיים.
ועוד משפטים מעוררי השראה.

ובאמת, בלי להגזים, כהרף עין הצלחתי ליישם בימים שלאחר מכן את הדברים האחרים שהם בעצם ריכוך הלב של הילד,
השימוש במשחקיות, חיזוק הקשר דרך השורשים, נוכחות הורית, אפילו לגלול פחות.

אבל זה – לחלק הבא ♥️