רקע חשוב ללידה של שי, תהיה הלידה של ארבל.
אם את לא מכירה, את מוזמנת לצלול להיילייט ״מעבדת לידה״,
בו שיתפתי את הסיפור ואת תהליך עיבוד הלידה שעברתי בעקבותיו.
או בפוסט הזה.
בלידה הזו ידעתי שאני חייבת לקחת דולה.
ידעתי שאני רוצה להביא איתי ״גב״ ללידה,
שאני רוצה להרגיש עטופה, איתנה, לא רק בפנים, אלא גם ממש מבחוץ.
פגשנו דולה אחת ומיילדת אחת,
ודיברתי בטלפון עם עוד כמה.
בגלל שזה היה לי כל כך ברור שדולה היא בעצם אישה זרה,
שאיתה אני צריכה לרקום קשר (ובכל זאת, אם יש משהו שאני מבינה בו זה קשרים, נכון?),
כדי שהיא תתכנס ביחד איתי לאחד האירועים הכי מכוננים בחיי,
הבנתי שמושלם לא יהיה.
והייתי מוכנה להתקדם עם אחת נשות המקצוע שפגשנו, אפילו שלא הרגשתי שזה הקליק המדויק.
כי ככה, כי היא תמיד תהיה מישהי זרה שהסכמתי להכניס לחדר הלידה איתי.
יותר מחדר הלידה,
זו מישהי שהסכמתי לשזור בחיי,
גם אם רק בתור תפר אחד קצר בזמן.
ואז בטעות דיברתי עם ״רק עוד דולה אחת״,
שהפכה במהרה ל-2 דולות,
נתי רוזנברג ובר בן אור,
שבאמת, אבל באמת, לא יכלו להיות מושלמות יותר עבורנו כזוג,
ועבורי כיולדת.
אני עושה כאן איזה מעבר מהיר קדימה,
נפגשנו פעמיים לפני הלידה למפגשים ארוכים להכנה ללידה אבל בעיקר,
לחיבור וגיבוש, לצחוק, להכיר, להבין קצת מי הן, ומי אנחנו.
בכל זאת, הנשים האלה הולכות לראות אותי ערומה דוחפת תינוקת מהפות,
לפחות נריץ בדיחה או שתיים לפני כדי לדעת שהן סבבה.
את ארבל ילדתי בשבוע 41+1, וכולם הבטיחו לי, שלידה שניה מתחילה מהר יותר,
ומתפתחת מהר יותר, ושבקיצור שבוע 39 סיימנו את החגיגה!
בתחת שלי.
חוויתי הרבה צירים בחודש האחרון,
אבל בלילה שלפני ערב יום כיפור הרגשתי משהו אחר.
השעה הייתה 21:00, יהונתן וארבל הלכו לחדר כבכל ערב,
ואני הייתי עם צירים עדינים עוד קצת לפני.
אני קולטת, שמשהו בהם מעורר אותי.
זה מה שבר אמרה כל הזמן, הצירים יזיזו אותך.
וכמובן, ששאלתי את שתיהן לאורך הדרך,
חמישים פעם איך מרגישים צירים, כי אני באמת אבל באמת לא זוכרת.
אז כזה.
״את תדעי, אין מה לעשות. את תדעי״.
הדלקתי את האור הרומנטי, שמתי מוזיקה נדירה,
זוכרות את הוייב של בוא נדליק ג׳וינט ונצלול לאיזה סקס ארוך וסטלני?
כזה, רק עם צירים ולא עישנתי או שתיתי כבר כמה שנים.
אמרתי לחמותי שאולי הערב זה הערב, שלא תלך לישון.
יהונתן יוצא מהחדר (כי אמא שלו העירה אותו כי היא ניסתה להבין מה לעשות),
מצטרף לאווירת הרומנטיקה המדהימה.
אני מדברת עם נתי, שנשמעה צ׳יל לגמרי,
ואמרה שנתעדכן שוב בקרוב.
תוך כדי השיחה, או שאיבדתי שליטה על הסוגרים או שיורדים לי מים.
אוי שוב. אוי. אוי!! אוי משהו חם נשפך ממני!
ירדו לי המים.
שמה פד, טלפון לחמות, יאללה תצאי.
הצירים אפילו נעימים לי. הכאב שלהם נעים לי.
חמותי מגיעה, ואני רוצה שנצא לבית החולים כבר.
מגיעים, אני באמת לא כאובה מדי, נראה שזו התחלה מדהימה.
יאללה, ככה לידה אמורה להראות!
הילוך מהיר קדימה –
מיון יולדות, מוניטור צירים, בדיקת רופא – פתיחה 1 ס״מ.
מה. אוי. שוב אותו סיפור זה קצת מרגיש.
הרופאה מסבירה – ירדו לך המים.
או –
חדר לידה ופיטוצין
או –
24 שעות לאשפוז במחלקת אם ועובר.
״אני רוצה רגע לחשוב על זה״, השבתי ויצאנו שלושתנו.
הצירים התפוגגו. נעלמו. הם לא יחזרו אלא בעוד כמה ימים.
״נתי, יש אפשרות שלישית שהיא לא אמרה הרופאה״,
נתי ויהונתן מסתכלים עליי מבולבלים,
״אני יכולה גם ללכת הביתה״
חוזרים אל הרופאה, והחיוך הופך לסבר פנים חמורות.
״מה פתאום, הסיכון לזיהום גדול מאוד, ירדו לך המים״.
עכשיו בואו נעצור שניה, זה לא שזרמו ממני נהרות.
זה מה שנקרא.. ״טפטופים״. נכון, עכשיו יש קשר בין הרחם, לבין העולם החיצון.
נכון, יש פה סיכון.
אבל העוברית, שהיו כבר קוראים לה שי, או שי-שי,
נראתה מעולה במוניטור. כמות מים בבדיקה – הייתה אחלה.
רק רציתי לחזור לכמה שעות, שהרי היה כבר 2:30 בלילה..
להתקלח בבית שלי, להריח את הבן שלי פעם אחרונה לפני שהוא הופך לאח,
ולחזור. מבטיחה שאחזור.
מגיע רופא בכיר, עושה לי גם ״נו-נו-נו״,
מתווכחים קצת, נעלבים קצת (הרופאים לא אני..),
סצינות חשובות בשביל הנפש שלי. סצינות של תיקון.
ויאללה, חוזרים הביתה.
אגב, ה24 שעות שלה, הפכו ל48 שעות אצלו..
בוקר טוב,
ערב יום כיפור.
מנסה ללכת ברגע האחרון לרפלקסולוגית שלי,
לא מצליחה להחזיק טיפול שלם.
נלחצתי, מודה. פחדתי. פחדתי שאולי לא טוב לה בפנים. שמסוכן לה.
ובטיפול צריך לשחרר.
אביטל אגוזי הרפלקסולוגית המלכה שלי שואלת מה קורה, אמרתי לה שלא טוב לי,
שאני בלחץ,
אמרה שיאללה, נפסיק.
תסעי למיון, הנפש שלך מבקשת ממך לזוז – אז תזוזי.
הילוך מהיר קדימה –
אשפוז אם ועובר, כל ערב יום כיפור. כל יום כיפור.
לבד, במחלקה שהכסף הכי לא מושקע בה במערך הנשים.
הרי בסיור, רואים את מחלקות היולדות, חדרי הלידה, המיון,
אף אחד לא מראה את מחלקת אם ועובר – נכון?
רק אני והמחשבות, בית חולים די ריק, בכל זאת כיפור..
אין בעל שיכול לבקר.
לפני כניסת הצום – ביקור מהיר של יהונתן וארבל.
אחרי צאת הצום – ביקור מהיר נוסף.
צחקנו על זה, זה קצת כאילו הם מבקרים אותי בכלא.
אגב, 48 שעות עברו כבר.
אף אחד לא יבוא להכניס לי פיטוצין ב22:30 בלילה,
את זה ידענו.
אם לעצור ולשים את הציניות בצד,
בית חולים הוא מקום חשוב, הוא אופציה טובה וחשובה,
אבל הוא מוסד בעצמו, עם זמנים ומחלקות ואנשי צוות,
ותעדופים ציבוריים ולא פרטיים.
אז כל עוד המוניטורים היו טובים, ואני הייתי בטוב – כולם זרמו בשקט.
קמתי בבוקר – הרופא הבכיר הנוזף מלפני כמה ימים עושה סבב במחלקה,
עכשיו אנחנו כבר 50 ומשהו שעות אחרי ירידת מים – הרבה מחוץ לפרוטוקול.
בדיקת פתיחה, כי דוקטור יש לי קצת צירים מהבוקר,
יש כאן התקדמות, 2 ס״מ.
עכשיו השעה 8:30, בואי ניפגש פה שוב ב10:30,
ורק תחתמי לי על זירוז ״פרופס״, שכבר יהיה לנו מוכן,
כי פיטוצין ממש לא רציתי לקחת..
אני ילדה סובייטית טובה,
ב10:30 הייתי במחלקה בחזרה אחרי קפה מהיר עם הבנים של חיי,
אבל דוקטור מגיע רק ב12:30. אמרתי, בית חולים.
בין הבדיקה בבוקר לבין הצהריים הפד שלי נהיה קצת.. מוכתם.
מחליפה פד, שומרת גם אותו – מיצג אומנותי לדוקטור.
הוא נבהל, מבקש שנלך לחדר לידה, כי זה נראה כבר מקוניאלי.
“אבל דוקטור, שנינו יודעים שאתה יכול לבדוק לי פתיחה שוב,
ולראות אם המים צלולים״,
בודק, הם צלולים.
יאללה, תמשיכי להתקדם, הוא מבקש, והולך.
אני ילדה סובייטית טובה,
יהונתן מגיע וחובר אליי, ובכל פעם שאנחנו יוצאים החוצה יש לי צירים של החיים.
החיים!!! כואבים כל כך, שאני רוצה לחזור למחלקה להתכנס לעצמי.
אבל במחלקה, הם נעצרים.
בחוץ – ציר כל 3 דקות. ציר ארוך. כואב.
בפנים – ציר כל 15 דקות ומצליחה לנהל שיחות נפש.
בשלב מסוים אמרתי ליהונתן שדי,
נחזור למחלקה, אשב על המיטה, ואתכנס לתוך עצמי.
יש צחוקים, ויש חלאס.
ב18:00 בדיקת רופאה, ״2.5-3 אפילו״,
מתקדמים.
20:00, אני מרגישה שהמים יורדים שוב,
אני הולכת לשירותים. מסתכלת על הפד.
פעם עשו לכם קקי בתוך הרחם? כי לי כן,
וזה נראה ממש מוזר על הפד.
הדופק מרקיע שחקים, עכשיו shit just got real,
סליחה על בדיחת הקרש.
הולכת אל האחות, מראה לה פד מקוניאלי,
גם היא נראית לחוצה. ״קדימה, את הולכת עכשיו לחדר לידה״,
״את רוצה לעשות חוקן לפני? להתקלח?״
״אני רק אתקלח״, ולטובת הנרמול,
נספר שהצלחתי להתפנות כמה פעמים במהלך הלידה,
יהונתן טוען שלא רק בשירותים 🙂
חדר לידה. אחות נחמדה, בודקים לי חום ולחץ דם,
ומחברים למוניטור.
חדר לידה משנות ה-90! משהו נורא.
החום שלי 37.5, לחץ דם עלה, העוברית לא מציגה מוניטור טוב.
כל מה שפחדתי ממנו, כל ההתעקשות על העקרונות,
עכשיו אני בטוחה שבחרתי לא טוב איפשהו בדרך.
שחבל שלא פיטוצין לפני כמה ימים,
ודי ונגמר.
יהונתן, גבר בעל תושיה שלי, ובעיקר, מישהו שמכיר אותי ברמות הכי מיקרוסקופיות שיש,
אומר לי ״טל, זה הכל אצלך. זה הכל שלך. את נלחצת, והיא גם נלחצת. אתן מחוברות מאוד.
תירגעי, והיא גם תרגע, והכל בסדר״
הוא צודק האיש שלי.
שוב בדיקת פתיחה, 3 כזה. לא מתקדמים.
הצירים, אלוהים ישמור. מתגברים מתגברים.
נתי כבר הגיעה ואני על הפיזיו והדלקנו מוזיקה וכל האירוע מסביב.
“בר לא תוכל להצטרף״ היא אמרה, “יש לה בלתם רציני רציני, אם אתם רוצים אפשר לדבר איתה״,
״לא, לא, הכל בסדר, בואו נמשיך״ אני אומרת ונוצרת את בר איתי בלב, היא איתנו באנרגיה.
דוקטור בכיר נכנס לחדר (אותו דוקטור בכיר שגם שאלתי אותו באותו מעמד אם הוא לא הולך הביתה אף פעם),
כולם רוצים שאני פאקינג אקח כבר פיטוצין, ואני שואלת אותו – דוקטור, זהו? זה כבר ממש מסוכן עכשיו, נכון?
כי המים מקוניאלים הרי.
״לא, מה מפחיד? זהו, את עם צירים, בחדר לידה, רק תמשיכי להתקדם״
מפלס הלחץ נחת. מה נחת. מינוס מאתיים. אני נוכחת שוב.
בעצתה הגאונית של נתי, אני מבקשת לעבור לחדר לידה שבו יש גישה למקלחת ומוניטור אלחוטי.
לידת מים לא תהיה כאן, אבל לפחות מים חמים זורמים ״זה יעשה לך טוב״ נתי אמרה, נתי צדקה.
מעבר מהיר לחדר לידה 8, הוא הפאקינג רולס רויס של חדרי הלידה!
זה חדר הלידה שבטח מראים בסיורים.
יש דולפין על התקרה או משהו כזה, יש מקלחת מפנקת, יש הכל.
בום, נתי שולפת גרילנדה קטנה, מחשיכות אמבטיה, אני ערומה ממזמן מזמן (עם החלוק הזה של הבית חולים),
היא נכנסת איתי למקלחת, שמה לי כיסא ואומרת שאשב, וכל מיני בקבוקים של שמנים אתריים עפים באוויר.
אני עם צירים של החיים, כן? ציר כל 2 דקות. ציר ארוך.
נתי ואני נכנסות למה שהרגיש לי כמו כיס משלנו בזמן,
סנכרון משותף מדויק, עבודת צוות.
אני אומרת כשהציר מגיע, ״ציררר״ ונתי שמה את המים החמים על הגב,
ומעסה ביד השניה את הגב התחתון.
האגן שלי, לא בשליטתי. הוא זז עכשיו מצד לצד.
אני לא באמת יכולה לתקשר עם החוץ, לא יותר מלהגיד ״ציר״,
אבל בפנים התקשורת שופעת.
הרבה מחשבות עברו בי בכיס הזמן הזה,
היה גם שלב של ״אני לא מסוגלת ללדת אולי, אולי הגוף שלי ספציפית לא באמת יכול״.
האגן שלי, הוא עדיין לא בשליטתי. הוא עושה תנועות אחרות עכשיו. קצת קדימה אחורה.
רגע. נתי לימדה אותנו על התנועות של הלידה.
על האגן ואיך הוא זז.
רגע. אני חושבת שאני לא מסוגלת. רגע. אולי אני עומדת ללדת?
8 צירים שלמים לקח לי לבקש שיביאו את המיילדת לבדוק פתיחה.
ורגע לפני שביקשתי, סגרתי עם עצמי – אם זה לא מתקדם, אפידורל.
אפידורל ממלוכה פנימית, מאהבה עצמית, מהכרה ביכולות.
מיילדת נכנסת, מיילדת בודקת.
לפני שהיא נכנסת אני גם מקיאה, ואני כבר כולי רועדת.
כולם מסביב בטוחים שזה קרוב.
יד נכנסת, יד יוצאת, ״3.5….״
״אוקיי, אז תביאו אפידורל״ אני אומרת.
סצינה של תיקון. אני מבקשת אפידורל. אף אחד לא הציע לי אותו.
אני ביקשתי אותו. אני ביקשתי אותו ממקום שלם, שלו.
מרדימה מגיעה, מרדימה מדברת 10 דקות,
ואני … אני בצירים כל כך כואבים. באמת תופת. עדיין כל 2 דקות.
כל ציר… דקה וקצת.
מרדימה רוחצת גב, מבקשת לעגל.
מבטים מתחלפים בין מיילדת למרדימה, נתי תופסת את המבטים.
הן שתיהן לא כל כך מבינות מה קורה, כי אני נראית בלידה פעילה, אבל איך זה אפשרי שהפתיחה 3.5.
בכל מקרה, בכל ציר היא צריכה לעצור,
ואיך להגיד ש.. לשבת ולעגל גב זה ממש התנוחה הכי סותרת לידה שיש.
אז לא סתם שהציר כואב, הוא כואבבבבבב.
ולי אסור לזוז. רק ללחוץ לנתי חזק חזק חזק את הידיים ולנשום.
מרדימה מכניסה מחט, מרדימה מפשפשת בגב,
מרדימה מכניסה קצת מוציאה קצת..
מרדימה מחברת.
״זה יקח לו עוד 15 דקות להשפיע״ היא אומרת,
ומבקשים שאני אשכב על הגב.
אני איתם, משכיבים אותי על הגב,
אבל אני שואלת בקול כואב, כואב כל כך,
למה לכל הרוחות,
״אבל למהההה אני מרגישה שאני חייבת ללחוץ???״.
מיילדת מתרגשת, מיילדת מבקשת לבדוק, מיילדת מקבלת הסכמה,
״טל, את בפתיחה מלאה, תלדי, תלדי!!!״
עוד סצינת תיקון.
אין כאן מיילדת שמסתכלת על מוניטור שאומר מתי הציר מגיע.
אין כאן אדם חיצוני שמסביר לי מה אני צריכה לעשות עכשיו עם הגוף שלי.
יש כאן מיילדת, ובן זוג, ודולה, שמקיפים אותי ועוטפים אותי,
שסומכים עליי, שמאמינים בי,
שאני מובילה את התינוקת שלי החוצה בלבד,
שאני מחליטה בגופי מתי לוחצים ומתי עוצרים.
אני בשוק, עברו 25 דקות מאז שהייתי פתיחה 3.5 סנטימטר.
האפידורל בכלל לא עובד עכשיו.
הסבירו לי, שהוא כרגע עוד לא משפיע.
סצינת תיקון נוספת, אני אזכה להרגיש את הבת שלי מגיחה החוצה.
ואני באמת מרגישה את הרגליים ויכולה להזיז אותן, ואלוהים יודע שאת הצירים אני מרגישה.
ואני, אני יולדת.
כמה לחיצות מהירות, והתינוקת שלי עליי.
החדר, נרגש, נרעש.
סצינת תיקון נוספת.
אני לא מרגישה לבד, אני לא מרגישה מנותקת או תלושה,
אין לי פה רגעים דקיקים של ניכור.
יש פה נחלים ומפלים של שמחה, של אוקסיטוצין, של התרגשות,
של ביחד, של משפחתיות, של התרחבות.
סצינת תיקון כמעט אחרונה,
התינוקת שלי יונקת ממני מאוד מהר, עוד בחדר הלידה.
אני כבר לא צריכה לחכות לחסדיה של אף אחת שתחבר אותי,
אני יכולה לבד וגם נתי עוזרת.
סצינת תיקון אחרונה.
אני לא נפרדת מהגורה שלי.
היא לא מנוטרת בשום מקום, היא רק איתי,
צמודה לי לפטמה ולתחת.
ואני, אני זכיתי לא לישון לילה שלם שוב.
איזו זכות זו, לא לישון לילה שלם.
וכל השאר, היסטוריה.
