משחקיות – מבוא והקדמה

מתי בפעם האחרונה ראיתם ילד משחק באמת?

אנחנו רגילים לחשוב שילדים בעצם משחקים כל הזמן, ככה נדמה לנו.
בגלל שהם מתעסקים בצעצועים, וכל מה שהם עושים הוא בעצם לא עבודה, אז בעינינו הוא בהכרח משחק.

אבל המציאות היא, שהמרחב המודרני כמעט ולא מאפשר משחק אמיתי יותר.

אנחנו מוקפים בצעצועי פלסטיק רועשים שמכתיבים לילד בדיוק מה לעשות – תלחץ כאן, ואז דמות תקפוץ שם.

הנה מכונית, מכונית נוסעת, מזיזים אותה קדימה ואחורה.

לבובות יש הבעות לרוב – הבעה של חיוך (מה שמכתיב במובן מסוים את מה שהיא מבטאת).

כל הדברים האלה, הם לא משחק, או לא לפחות כפי שהוגדר על ידי ד״ר ניופלד.

משחק אמיתי הוא משהו אחר לגמרי, הוא חמקמק, הוא ספונטני, והאמת היא שהתרחקנו ממנו כל כך עד שהאתגר הראשון שלנו הוא פשוט לזהות אותו כשהוא קורה מול העיניים שלנו.

ניופלד מגדיר 7 חוקים ברורים למה הוא משחק, כדי שמשהו יוגדר כזמן משחק – כל ה7 צריכים להתקיים.

1. משחק הוא לא עבודה

כשאנחנו עובדים, אנחנו עובדים למען מטרה ברורה. גם אם אנחנו מאוד נהנים מהעבודה שלנו, בסוף, רובנו לא עובדים לחינם.
אנחנו מצפים לתשלום עבור העבודה שלנו. במשחק הפעילות עצמה, המשחק עצמו, הוא שמסב הנאה.
זה לא אומר שאדם לא יכול להנות מהעבודה שלו, אבל הנאה היא לא חלק מהמטרה של עבודה, עבודה מטרתה לייצר משהו, גם אם זה במימד רגשי.
במשחק הפעילות עצמה היא המטרה, ההנאה מהפעילות עצמה, ולמשחק לא צריך להיות שום תוצר.

הפירות הם ספונטניים, ונובעים מהתהליך עצמו, וזה ההיפך מעבודה.
משחק מחשב ומשחקי וידאו, משחקי קופסה וקלפים ועוד, הם לא משחק מהסיבה הזו בדיוק – יש התרכזות בתוצאה (לעבור שלבים למשל), ולא בפעולה, בתהליך.
לפעמים, אנחנו הופכים את המשחק למשהו עם תוצאה. למשל, כשילד מפסל בפלסטלינה, ואנחנו עסוקים מאוד בלשבח אותו על כך.
אנחנו עלולים להפוך את המוטיבציה של הילד לתלויה באישור החיצוני שלנו, פתאום העיסוק בפלסטלינה יגיע ממקום שמחפש מענה על הקשר – כשאני עושה פלסטלינה אמא שלי נותנת לי קשר ותשומת לב,

אז אני אעשה את זה יותר. אבל עם הזמן, העיסוק ביצירה יאבד מהמוטיבציה הפנימית, ומראש אנחנו עלולים לקטוע ככה את מה שיצירה מביאה איתה באמת וזה תנועה פנימית.

בכל מקרה זה לא אומר שאסור לשבח ילדים (: רק חשוב מאוד לשים לב מה המוטיבציה שלנו ובאיזה עוצמה אנחנו עושים את זה. אולי אנחנו משבחים ביתר לפעמים, כי פשוט לא ראו אותנו כשהיינו ילדים.

2. משחק הוא לא מציאותי

במשחק אפשר להעמיד פנים, אפשר להיות מי שרוצים, המשחק הוא עולם הדמיון והפנטזיה.
המשחק מאפשר הפסקה מהמציאות, עם החוקים שלה וההגבלות שלה, זה לא אומר שאין חוקים במשחק, אבל המשחק הוא החופש מהמציאות והחוקים שהיא מביאה.
זה אחד המקומות שעליהם יושב המשחק האגרסיבי – זה ממש מקום בטוח שמאפשר לילד לפרוק את היצר האגרסיבי שלו, בתוך עולם שבו מותר לעשות את זה – כי עכשיו משחקים בזה וזה ברור שאפשר לעשות את זה.

יש פעילויות שהן בפירוש לא אמיתיות ועדיין הן לא משחק

מסכים, הם לא עבודה וגם לא אמיתיים, אבל הם בפרוש לא נחשבים משחק.

אם, ורק אם.. בתוך המסך אנחנו מוצאים דרך להביע את עצמנו, ואת הרגשות שלנו, ואת המהות שלנו.

אם אני כותבת כתיבה יצירתית באמצעות המחשב, אוקיי, ברור שזה משחק. ואם אני מייצרת תוצרים גרפיים באותה מידה שהייתי מציירת על דף (כלומר שהמחשב הוא רק האמצעי..), אז זה משחק.
אבל אם אני מעבירה רילסים באינסטגרם, אפילו שאני שוכבת כמו קבב על הספה, אני ממש לא בזמן של משחק או מנוחה אמיתי, ולכן, בין היתר, מסך הוא לא זמן מנוחה אמיתי.

3. משחק הוא הבעתי

בזמן משחק אנחנו מביעים משהו מתוך עצמנו.

אנחנו בעצם מוציאים משהו מתוכנו, מהלב שלנו, החוצה, במקום לקחת מבחוץ.

הדגש כאן הוא על הביטוי העצמי, במשחק יש ביטוי עצמי, במקום גירוי. לכן, לשחק בשיט הזה של הדגים שמסתובב וצריך להוציא עם חכה (ואני עוד שניה מוציאה לעצמי עין בגלל המוזיקה) זה בכלל לא משחק.
לעומת זאת כשהבן שלי לוקח רכבת ומסיע אותה ומדבר בשמה זה לגמרי משחק. הוא מביע משהו מתוך עצמו, הרכבת היא רק אובייקט עזר.
המשחק נועד למלא חללים ריקים בחיים שלנו. היה אמור להיות המון המון זמן ריק בחיים שלנו, של שיעמום. והיום כל השעמום מתמלא על ידי בידור (מסכים בעיקר) ובריחה מהשעמום.

4. המשחק הוא מרחב בטוח

בעצם כדי שמשחק יתקיים, ויהיה משחק אמיתי, צריך לחוש בתוכו ביטחון, ולא רק ביטחון פיזי,
אלא דווקא ביטחון רגשי, להרגיש שאנחנו חופשיים מפציעה רגשית. כדי שהמשחק יהיה אמיתי צריך להיות ביטחון. החופש מפציעה רגשית.
הפסקה בבית ספר למשל היא מקום שבו רגשות נפגעים, הרבה מאוד, ובקלות מאוד.
נסו להזכר בעצמכם הצעירים משוטטים באינטרנט – האינטרנט הוא מקום שבו רגשות נפגעים ולכן הוא לא משחק עבורנו.
ואם זה משחק הדדי זה אמור להיות בטוח גם עבור הצד השני, ולא רק עבורי.

משחק שבתוכו יש מרחב לפגיעה רגשית הוא לא משחק אמיתי ולא מאפשר מנוחה רגשית. המנוחה הרגשית היא זו שתאפשר בתורה לעבד את הרגש, ואי אפשר לעבד רגש איפה שיש סכנה להפצע.

במשחק אנחנו מרגישים בטוחים בעולם מדאיג.

5. חופש ורצון חופשי

למשחק נכנסים מתוך רצון חופשי. לא יכולים להכריח אותנו להכנס למשחק (ואיך זה נראה אמא כשאת בכוח משחקת עם הילד שלך למרות שממש לא בא לך?), ואנחנו לא יכולים להכריח את הילדים. עם ילדים זה הרבה יותר פשוט לראות, כי באמת אי אפשר להכריח אותם. אם הם לא רוצים הם מתנגדים בכל הכוח. 
מארק טווין הגדיר את מהות המשחק.
“משחק הוא משהו שהגוף לא נאלץ לעשות.”

6. מעורבות

משחק גורם למעורבות של המשתתפים בו, והוא אטרקטיבי להפליא.

אפשר ממש לראות ילדים מגיעים מכל קצוות הבית כשאנחנו מתחילים להיות משחקיים. זה ניסוי שאתם יכולים לערוך, כשאתם במטבח, להתחיל להשתטות ולשחק, ותראו איך כמו מגנט הילדים ישר יגיעו אליכם.

זה בדיוק אותו בסיס שאנחנו משתמשים בו כשאנחנו רוצים להשתמש במשחקיות כדי להוביל ילדים מעל התנגדויות.
זאת הפסקה מהעולם האמיתי.

אנחנו עסוקים בהווה, במשחק, ואין הסתכלות על העתיד, אנחנו מאבדים את עקבות הזמן, וזה מאוד נעים ונותן רצון להיות מעורבים. זה קצת מתקשר גם לחופש.

7. למשחק יש התחלה וסוף

דווקא הגבולות הברורים שלו הם מה שמאפשר לו להיות משחק.
הוא מתקיים בתוך מסגרת שמבדילה אותו משאר החיים, ומי שנמצא בתוכה שותף לחוויה, בעוד שמי שמחוץ לה אינו חלק ממנה.

ככל שהגבולות בין המשחק לבין שגרת החיים ברורים יותר, כך המשחק ממלא טוב יותר את תפקידו.
כשהגבול מיטשטש, וכשציפיות של עבודה, הישגים או תוצאות חודרות פנימה, המשחק מאבד מהמהות שלו.

הרחבה מעניינת ששמעתי פעם בנושא היא על יצירת עצמי כוזב. שבעצם, בתוך הניסיון להיות מישהו שאנחנו לא, אנחנו מגייסים יכולות של משחק כדי להיות אותו אדם מוצלח יותר, גרסה משופרת של עצמנו, אבל זה בדיוק טשטוש של הגבולות של משחק – משחק צריך להשאר במרחב המשחקי.
אם אני רוצה לשחק שאני מישהי מאוד מוצלחת, אז אני אעשה את זה בתוך גבולות ברורים של משחק.

אבל אם אני מנסה ביום יום להחזיק פרסונה של אישה מוצלחת, ״לשחק אותה״, אבל אני בעצם לא האישה הזו, זה יוביל לתסכול עמוק, לקושי רב, לסתירות פנימיות, וגם המשחק יאבד לאט לאט מהחיים שלי.

יש כאן פרדוקס יפה: כדי שהמשחק ירגיש חסר זמן, הוא דווקא צריך להיות תחום בזמן.
רק כשיש לו התחלה וסוף אפשר להתמסר אליו לגמרי, לשכוח מהשעון ולהיות נוכחים ברגע.

באותו אופן, כדי לשחק באמת אנחנו צריכים להיות חופשיים לבחור.
חופשיים להיכנס למשחק, לצאת ממנו, או אפילו לבחור שלא לשחק כלל.

המשחק הוא מעין בועה מוגנת: מרחב זמני שבו אנחנו חופשיים מהשלכות אמיתיות, מציפיות לתוצאות ומפגיעה רגשית.
דווקא בתוך המרחב הבטוח הזה מתאפשרים החופש, היצירתיות וההתפתחות.

מה הלאה?

למשחק יש עוד כמה מאפיינים.

ספונטניות

משחק אמיתי הוא תמיד ספונטני. אי אפשר להכריח אותו לקרות או לייצר אותו בכוח. הוא לא מטרה בפני עצמה, אלא תוצאה טבעית של תנאים מתאימים.

לכן אי אפשר “לעבוד על משחק”. ברגע שאנחנו מנסים לגרום לו לקרות באופן ישיר, הוא כבר מפסיק להיות משחק אמיתי. כמו שלא ניתן להכריח פרח לפרוח, אלא רק לספק לו מים, אור ואדמה מתאימה – כך גם עם משחק. התפקיד שלנו הוא ליצור את התנאים, והטבע כבר יעשה את השאר.

אינסטינקט

משחק אינו מיומנות שלומדים, אלא אינסטינקט מולד. אינסטינקט הוא דחף פנימי שמניע אותנו לפעול באופן טבעי, בלי שנצטרך לחשוב על תוצאות או על רווח שנפיק מהפעולה.

הדחף לשחק הוא אחד הכוחות הבסיסיים ביותר שטבועים בנו. לפי גישתו של ניופלד, אינסטינקט המשחק נמצא בשכבות הקדומות ביותר של המוח, לצד אינסטינקטים חיוניים כמו הצורך לנשום. זו הסיבה שהמשחק אינו מותרות או בזבוז זמן, אלא צורך התפתחותי בסיסי שהטבע משתמש בו כדי לגדל אותנו.

טוב, זה רק המבוא (: בפרקים הבאים נכנס קצת יותר לעומק ונרים שאלות קשות יותר לגבי משחק בחיינו.