ברכות לאמא הטריה

היי אמא.
גם אני כמוך, אמא טרייה.
אבל, אני עושה את זה כבר בפעם ה-2.
אני לא אומרת את זה בהתנשאות, את פשוט לא שומעת אותי מבטאת את המילים 🙂

אני צועדת בדרך שכבר צעדתי בה, ובזמן שאני צועדת בה ראיתי אותך –
אמא טרייה, בפעם הראשונה.

אומרים, שמורה או מדריך לא חייבים להיות גורואים גדולים,
או אנשים שעשו מסע ענק. מספיק, שאלו יהיו אנשים שצעדו כמה צעדים לפנינו באותה התלם,
והם כבר יכולים לכוון אותנו קדימה.

כדאי כמובן, שהם יהיו בעלי ערכים דומים לשלנו.
אז את לא יודעת אם הערכים שלי ושלך דומים, אבל לפחות להתחלה של ההורות – אני לא בטוחה שזה מאוד חשוב.

חשבתי על המכתב הזה, המסר הזה, שצריך להעביר לאמהות טריות עוד אתמול בזמן ארוחת שישי.
דיברתי עם קרובת משפחה (קרובה רחוקה, רחוקה רחוקה כזו, מאיזה 2 קשרי נישואין לכל הפחות),
והיא סיפרה על חברה שלה שילדה לא מזמן.
על הקשיים, על התמונה הורודה מול המציאות, ועל זה ש״לא מדברים על זה״.

יש מצב שמדברים על זה אגב,
אבל המוח לא היה פנוי לשמוע. וזה בסדר, הוא לא היה צריך להתעסק בזה באף שלב של ההריון.

אבל עכשיו אנחנו כאן,
אני עם פליטה על החולצה, גם את עם פליטה על החולצה, כמה רומנטי הוא הניחוח של קקי של תינוק,
ונראה לי שזה אחלה זמן שבעולם להעביר לך כמה מסרים, לתת לך כמה מיני הדרכות,
וככה, אולי תתאהבי בי ותעקבי גם בהמשך, ואולי סתם תקחי צידה קטנה לדרך ותמשיכי לצעוד בתלם.

שום דבר ממה שאת חווה כרגע הוא לא נצחי

ממש שום דבר. הדבר היחיד שנצחי זה העובדה שאת אמא.
מעתה, ועד עולם, את אמא. את אמא של מישהו, לא משנה מה יקרה, לא משנה איזה יום היום,
לא משנה מה מצב הכוכבים בשמיים.
את את, הירח והשמש והכוכבים של בן האנוש הקטן שבידיים שלך.
תסתכלי על האף הזה, על האוזן המושלמת הזו, על קצות האצבעות, הם נוצרו ממש בתוכך,
זה לא מטורף כאילו?!

סליחה, זה פשוט כאפה שאני לא מפסיקה לאכול, גם היום, כשיש לי בן 2.5 ובת קטנה שנולדה לא מזמן.

בכל מקרה, זה לא נצחי. שום דבר מזה.
הקושי הפיזי, העייפות שלך בלילה, החששות שמלווים אותך, אולי אפילו הבדידות שאת מרגישה לפעמים.
בעיקר הרגעים האלה שאת לא מבינה לעזאזל מה עובר על אותו יצור נפלא שהבאת לעולם – הם ממש משתפרים.

אני זוכרת כשחזרנו מבית החולים אחרי שילדתי את ארבל, הבכור שלי, וניסינו לאכול ארוחת ערב.
והוא היה בעריסה המתגלגלת לידנו, ואנחנו בתמימות מתיישבים לאכול והוא בוכה.
אז קמתי, הרגעתי, הרדמתי שוב, חזרנו לאכול.
ושוב – הוא בכה.
טוב, שוב קמתי.. שוב הרגעתי.. וזה וזה.
ושוב – הוא בכה.

ולקח לנו כמה סיבובים של החלפות בינינו עד שאמרתי ליהונתן – נצטרך להתרגל לאכול במשמרות. אין מה לעשות.
ובתוכי חשבתי – אלוהים ישמור! ככה החיים שלי יראו מעכשיו? המתנה אין סופית לרגע משל עצמי לאכול?

קודם כל – כן.
סתם, לא באמת. אבל אני זוכרת את זה כל כך ברור. את התחושה שזהו – שהחיים שלי נדפקו לגמרי. שהכל נלקח ברגע.
וזה פשוט – לא ככה.

עכשיו זה נראה לך כמו מילים שגדולות ממך.. אני יודעת..
אבל תנסי לשמור את זה איפשהו בלב ובראש. זה יעבור, זה עובר. זה כל יום מתקדם ומשתפר.
וכשיש לך יום קשה תזכירי לעצמך כמה פעמים שצריך – הלילה מגיע, ואז השמש זורחת שוב, ומגיע יום חדש.

הנקה זה חשוב, וזה דורש מלחמה פנימית לעיתים

אם בחרת להניק, זה כן קשה בהתחלה.
אני לא יועצת הנקה, אז אני לא אגיד משפט מתיש כמו ״זה לא צריך לכאוב״,
וואלה, זה כואב. גם בהנקה בפעם השניה, זה כאב לי בהתחלה,
חלק הורמונלי, חלק זמן עד שהיא ואני למדנו אחת את השניה, וואלה, זה כן כואב בהתחלה.

להניק זה קשה.
עם ארבל, היו לי שדיים גדושים מאוד, פטמה שקועה, השתמשתי בפטמת סיליקון,
ובכלללל לילה בחודש הראשון נשבעתי שזה הלילה האחרון וממחר נתארגן על תמ״ל.
אפילו כתבתי שאלה איפשהו לדעתי, ששואל, איך עוברים לתמ״ל.

הנה מצאתי את זה! ותראו, פוסט פחות מחודש אחרי – כבר מתעניינת להבין יותר על הנקה.

בקיצור – הנקה זה כן קשה.

אבל וזה אבל גדולללל, זה כל כך, כל כך!!!! משתלם בלונג ראן.
לא מדברת על כסף אפילו.
זה עוזר בכל התחומים – חולי, תקופות שלא רוצים לאכול (ויש כאלה לא מעט מגיל חצי שנה והלאה),
שינה, נחמה, עוד מימוש לקשר שיש רק לך ולתינוק, ועוד ועוד ועוד.

הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות בתחום הזה יהיה להקיף את עצמך בשני דברים:
1. ידע
2. סביבה שתתמוך בהנקה

את הידע את תשיגי באינטרנט וכמה שיותר לצרוך לצרוך לצרוך.
לקרוא עוד ועוד ועוד על פלאי חלב אם, כי זה באמת, די משוגע,
מדענים היו מתים לייצר פורמולה שהיא רבע מחלב אם, אבל מה שיש היום בשוק לא מתקרב לקצה של זה.

הסביבה.. זה יותר קשה.
אבל קודם כל, לערב בן זוג ומשפחה קרובה ביותר בזה שזה חשוב לך – שאת רוצה תמיכה,
ושלא יציעו לך לתת תמ״ל, כי זה לא מה שיתמוך בך.
החלב שלך תמיד טוב! אין דבר כזה חלב שלא טוב.
תביני, עדיף לתינוק אפילו לצרוך חלב אם של אישה מעשנת שהיא לא אמא שלו, מאשר לקבל תמ״ל.
זה כמה אין דבר כזה חלב לא טוב. או שהוא מימי, או כל מיני שטויות.

תלכי למעגלי הנקה, תחפשי אימהות שמניקות מסביבך, ואפילו טוב למצוא איזה חברה שיותר מנוסה ממך,
היא בעיקר תוכל לנרמל לך כל מה שצריך מסביב לקשיים של ההנקה ויתרונות שלה.

בנוסף, כתבתי עוד מכתב – לאמא המניקה בפעם הראשונה. מוזמנת לקרוא אותו כאן 

לא בטוח שאת מרגישה את האהבה שדמיינת שתרגישי

תראי, אני יודעת שאת אוהבת את הבייבי שלך.
אבל, סביר להניח שזה לא בדיוק האהבה שתיארת לעצמך שתרגישי.
דמיינת את זה קצת יותר הוליווד, קצת יותר כמו האהבה העמוקה שיש לך לבן זוג למשל,
או לאחיין שנולד לפני כמה שנים.

אבל יש לך אהבה מסוג אחר בלב,
וזה אהבה למשהו שהוא שלך. ברור שזה לא משהו (a thing), אלא שזה מישהו,
אבל המישהו הזה הוא ממש שלך. רק שלך. ושל מי שעזר לך להרות כמובן.

וזו אהבה אחרת. זו אהבה פרימיטיבית יותר.
זו רמה מסוימת של אהבה שבתוכך את יודעת טוב מאוד שאת אוהבת את הבייבי,
אבל משהו בך כזה – המממ.. מסויג.

אז אל תדאגי.
את מכירה אותו לא כזה הרבה זמן. נכון, אתם מכירים עוד מכשהיה אצלך ברחם,
אבל בתכלס, את מכירה אותו רק כמה שבועות או חודשים בודדים. אין לכם קשר ארוך.
זה לא אומר שאין לכם עומק בקשר, וואלה את אמא שלו אחותי.

אבל.. כן, לא עשיתם עדיין כברת דרך ביחד וזה נורמלי שלא תרגישי אהבה ענקית.
שלא ״תישרפי״ ממנו השכם וערב.
זה עוד יבוא. את לא תוכלי לעמוד בפני הבייבי שלך,
וזה רק יגדל ויתעצם.

וכל מה שאת מרגישה כרגע די נורמלי, אלא אם כן את מרגישה סימנים ברורים של דכדוך, ריחוק מהתינוק,
חרדה מטיפול בו או אדישות, וכן סימנים אחרים של דיכאון אחרי לידה – את לא לבד.
תשתדלי לפנות עם התחושות האלה למישהו שאת סומכת עליו, ואולי אפילו לרופא הילדים, אחות טיפת חלב,
יועצת הנקה שמלווה אותך או אפילו חברה שאת סומכת עליה – ולמצוא ביחד גורם מוסמך שיעזור לך לטפל במצב המורכב הזה.

את משתפרת בכל יום, ותקחי כל יום בפני עצמו

פשוט ככה.
את משתפרת בכל יום. להיות אמא זו מלאכה, זו מלאכה עתיקה, וזו מלאכה שאנחנו אמורות לחלוק עם עוד נשים וגברים וילדים (יענו שבט שלם) מסביבנו.
ואנחנו לא, כי אנחנו חיות בעולם המודרני המערבי. וזה אחד הקשיים שבו, ואם תעקבי אחריי תגלי לאט לאט כמה שבאמת הסיכויים נגדנו.

אבל!
את נפלאה אמא. בכל יום את לומדות יותר טוב את המיומנות הזו. גם אם היא מסתכמת כרגע בלהחליף חיתולים,
להרדים, להניק וכו׳.

כל יום נראה לך שככה החיים יראו עד הסוף – ואני אומרת לך שלא.
ממש לא. קחי כל יום בפני עצמו – תחיי אותו ורק אותו, וזהו.
אל תתעסקי במחר. אל תפחדי מהרגלים.

בטח שיש דבר כזה הרגלים, והתינוק שלך כבר רגיל ואפילו מאוד תלותי

כי ככה זה, כי תינוקות נולדים תלותיים.
הוא חד משמעית תלוי בך, אמא. הוא תלוי בך במאה אחוז.
התינוק שלך צריך אותך, שתהיי איתו ותלווי אותו, וכן, כשאנחנו עוזבות תינוק בהתחלה ללילה או יותר,
התינוק לא מבין שאמא נסעה והיא תחזור.
וזה נכון ל3 השנים הראשונות.

בחוויה של התינוק/פעוט, אמא הלכה, ואין לדעת אם היא תחזור.
אין לו יכולת קוגניטיבית לאחוז בקשר איתך אם את לא נמצאת.
אבל לפני שאנחנו רצות קדימה, אני בכלל רציתי להגיד לך את הדבר הזה –
אין לך מה לפחד מהרגלים בגלל שהתינוק שלך כבר רגיל.

כשהוא היה ברחם, הוא התווסת באמצעות תנועה, רחשי הרחם, הריח והקול שלך.
עכשיו כשהוא מחוץ לרחם – הוא לא הפסיק להצטרך ויסות. הפוך!
עכשיו הויסות נדרש מאוד ואפילו עושה שדרוג – כי מעכשיו ועד סביבות גיל 5 (ואחרי זה זה ממשיך גם כמובן),
הילד שלך ילמד כיצד להתווסת באמצעות ויסות בשניים / ויסות הדדי.

כלומר, מעצם זה שאת לוקחת את התינוק שלך כשהוא בוכה,
ואת מחזיקה ועושה ״ששש״ ומלטפת ומרגיעה, מערכת העצבים שלו כבר לומדת שיעורים בויסות.
כדי שהוא יוכל לנשום נשימות עמוקות בגיל 8, כדרך להרגיע את עצמו, הוא צריך שאת תספקי לו כמה שיותר ויסות הדדי,
ולכן חד משמעית אל תפחדי להרגיע, להרדים, לפנק, לנחם.

בכל פעם שאת עושה את זה, את עוזרת לילד שלך ללמוד עוד כלי חשוב לחיים.

תינוקות בוכים בערב המווווון

יש רגע בערב – לרוב בין חמש לתשע – שבו תינוקות רבים הופכים חסרי שקט, בוכים בלי הפסקה, נצמדים לאמא ולא מצליחים להירגע. לתופעה הזו קוראים The Witching Hour, והיא הרבה פחות מפחידה ממה שהיא נשמעת.

הדבר הראשון שחשוב לי להגיד לך הוא זה – אין כאן שום סימן שמשהו לא בסדר.
שום דבר שאת עושה לא גורם לזה, ושום דבר שאת לא עושה לא היה מונע את זה.
זו תופעה טבעית לגמרי של החודשים הראשונים, בעיקר 0–3 חודשים.

מה בעצם קורה שם?
במהלך היום התינוק שלך סופג המון גירויים – אור, קולות, תנועה, אנשים, תחושות חדשות. עד הערב הכל מצטבר במערכת עצבים שעדיין לומדת לווסת את עצמה. כשהוא עייף, רעב, מוצף ובעיקר עדיין לא יודע איך להירגע לבד – זה יוצא בבכי ואי שקט שמרגישים כמו “קריסה”.

וזה בדיוק המקום שבו הוא צריך אותך יותר מכל.
הקול שלך, החום שלך, ההחזקה שלך – אלה לא “הרגלים רעים”, אלה כלים שמלמדים אותו ויסות הדדי.
לכן בערבים תראי הנקה תכופה יותר, רצון להיות על הידיים, התנגדות לשכיבה, או בוכה שנרגע רק בתנועה. הכל נורמלי.

מה יכול לעזור?
– מנשא
– אור עמום
– רעש לבן
– אמבטיה חמימה
– הרבה מגע וקירבה
– והכי חשוב: לקבל שזה שלב זמני

דבר נוסף שאני רוצה להזכיר לך – הרגע הזה בערב, הוא לא רק השעה הקשה של התינוק.
זו גם השעה הקשה של אמא. את כבר אחרי יום, עייפה, רוצה דקה לעצמך, ודווקא אז הוא זקוק לך יותר.
וזה הופך את זה למאתגר באמת.

אבל זה עובר. באמת עובר.
פתאום, בלי ששמת לב, הערבים מתרככים, והתקופה הזו מאחורייך.

עד אז – תנשמי, תזכרי שזה לא את, זה הגיל, ותני לעצמך להיות מה שאת כבר עכשיו: אמא טובה מספיק, מנרמלת, מחזיקה, ושורדת את הערבים המאתגרים האלה כמו אלופה.

דבר אחרון לפני שנסיים – שעות שינה זה חשוב, אבל..

כאילו, של הבייבי.. לא שלך. גם שלך!

אבל יש הפחדה כללית כזו. תינוק ישן לא מעירים. תינוק צריך לישון מספיק.
ועוד כל מיני פנינים. אז אני כאן להרגיע את ההפחדה אחותי – שעות שינה זה חשוב,
אבל את לא צריכה לרדוף אחריהן, ובטח שלא לחפש סימני עייפות כל היום, ואם התינוק שלך יהיה בעייפות יתר,
הוא בסך הכל ישן לא כל כך טוב בשינה הקרובה ואולי בזו שאחריה, ואת יודעת מה – אולי אפילו עד מחר הוא ישן קצת מעפן!

אבל, זה מתאזן בסוף. זה מתאפס בסוף. אז הם עושים איזה שינה אחת טובה כזו בחסות העייפות,
ומתאזנים.

תפסיקי לחשוב שזה הכל משהו שאת יכולה לדפוק בכזו קלות, לא לא לא. ממש לא.
כדי שהתינוק שלך יהיה בעייפות יתר כרונית, את צריכה באמת לפספס אותו כל כך הרבה,
וזה כשלעצמו לרוב יבוא עם שלל בעיות אחרות גדולות יותר. בקיצור, סביר להניח שלא את.

אם הבייבי כבר בן 1-2 חודשים, זה אחלה זמן לקרוא על חלונות עירות – המדריך המלא כאן באתר.

חוץ מזה? אל תטריחי את עצמך יותר מדי בזה. בעיקר בהתחלה, זה בעיקר שיטת האלימינציה –
תינוק בוכה, ואני לא כל כך מבינה למה, מתחילה להציע הנקה, החלפת חיתול נחמה.. בסוף אנחנו נקלע 🙂
ועם הזמן – את גם תתחילי להבין את הסימנים של התינוק שלך.

 

אני מקווה שמצאת מזור בחלק מהמילים,
ואם את רוצה להרהר ביחד, ולשאול שאלות קשות, או קלות, אני כאן בשבילך תמיד.
המנרמלת ♥️

אל תשכחי לעקוב באינסטגרם