אני מקבלת את השאלה הזו כל שנה, בערך באותו שבוע.
“טל, איך זה בעצם אמור להראות?”
כי יש הרצאות על הסתגלות, יש מאמרים, יש קבוצות פייסבוק עם עצות סותרות,
אבל בפועל, כשאתם עומדים בבוקר הראשון עם הילד ביד ותיק על הגב – אף אחד לא הסביר לכם מה קורה עכשיו, ברגע הזה.
אז בואו נדבר בתכלס.
קודם כל, תשכחו מ3 ימים
הסתגלות אמיתית לוקחת בערך חודשיים.
כן, קראתם נכון. חודשיים.
אני יודעת שאין לכם חודשיים. לאף אחד אין חודשיים, לא בגני עירייה ולא במשפחתונים.
אבל חשוב לי שתדעו את זה, כי זה משנה את כל הציפיות שלכם מהתהליך.
אתם לא הולכים לצאת מ”שבוע הסתגלות” עם ילד שרץ בבוקר בשמחה לגן.
זה בסדר. זה אפילו צפוי.
בימים הראשונים אתם באים לשעה, שעתיים, והולכים הביתה עם הילד.
ביום השלישי, לרוב, הגננת תבקש מכם להתחיל לעזוב.
זה בדיוק הרגע שבו אני מבקשת מכם לא לעשות את זה.
לא כי הגננת טועה, ולא כי היא רעה. היא פשוט עובדת לפי לוח זמנים שנבנה לפי מספר הילדים בכיתה, לא לפי הילד שלכם.
מה בעצם המטרה שלכם, בימים האלה
לא “שהילד יפסיק לבכות”.
המטרה שלכם היא ליצור קשר בין הילד לצוות.
וקשר כזה, הוא לא קורה ישירות. הוא עובר דרככם.
זה אומר שהתפקיד שלכם בימים האלה הוא לא רק “להיות שם עם הילד”, אלא ממש לדבר עם הגננת והמטפלות.
לשאול אותן שאלות, לצחוק איתן, להראות לילד שלכם שאתם בטוחים בסביבה הזו.
אם קשה לכם ליצור סמול טוק (ולא כולנו אנשי סמול טוק, זה בסדר) –
תחפשו את אשת הצוות שהכי מזכירה לכם את עצמכם. עם מישהי שדומה לכם קל יותר.
וסביר להניח שגם לצוות קשה בימים האלה, תחילת שנה זה לא פשוט גם להן.
כשאתם הולכים להביא לעצמכם מים, תשאלו אותן אם גם הן רוצות.
זה נשמע קטן, אבל זה עושה שני דברים בבת אחת: זה מקרב אתכם לצוות, וזה מראה לילד שלכם הורה שפועל מתוך ביטחון, לא הורה שנמצא בעצמו במצב הישרדותי.
פרידות קטנות, לא גדולות
תרגול פרידה קצרה מגיע רק אחרי שהילד הכיר קצת את הסביבה.
אחרי שהוא הסכים לשחק עם הדמויות החדשות (המטפלות, לא ילדים אחרים ולא הורים אחרים), אחרי שהוא חייך אליהן ויצר איתן קשר עין. יותר מיום אחד ברצף.
בהתחלה, זה בסדר גמור, ואפילו כדאי, שהוא “יתבייה” על אשת צוות אחת.
דרכה הוא יכיר בהמשך גם את שאר הצוות.
בפרידה יהיה בכי. זה יקרה, וזה יכול ללוות אתכם גם בהמשך השנה.
עצוב שאנחנו הולכים, וזה בסדר שזה עצוב. אבל יש הבדל בין בכי עצוב לבין בכי בלתי נשלט, היסטרי.
את הבכי הראשון אנחנו יכולים לעזוב איתו. את השני, לא.
וכשאנחנו נפרדים, אנחנו לעולם לא נעלמים.
תמיד מכריזים שאנחנו הולכים, ותמיד נותנים עוגן למתי נחזור.
לא “עוד מעט”, זה לא אומר כלום לילד קטן. “אחרי ארוחת הבוקר”. “אחרי שתתעוררי מהשינה”.
משהו שהוא יכול לתפוס.
ומה עם ילדים שלא שלכם
יהיו ילדים שיישארו מוקדם יותר משהם מוכנים לו. תראו את זה, וזה יכאב לכם, זה בסדר.
אין שום פסול בלנחם ילד של מישהו אחר, אם אין איש צוות שפנוי לעשות את זה באותו רגע.
ילד במצוקה הוא ילד במצוקה, לא משנה של מי הוא.
שינה בגן, בלי למהר
גם כשההסתגלות מתקדמת יפה, אין שום חובה להשאיר לילד לישון בגן אחרי שבועיים, או בכלל בשלב מוקדם.
הכי חשוב זה להיות קשובים לילד, ולעצמכם.
תתקדמו לשם לאט, כשתרגישו שאפשר.
אז מה עושים עם כל זה
אני יודעת שזה הרבה. זה גם לא הכל.
בהרצאה שלי יש עוד המון פרטים קטנים שעושים הבדל גדול – איך מכינים את הילד מראש, מה עושים אם הגננת לא פתוחה להסתגלות הדרגתית, מה נחשב תגובה טבעית ומה נורת אזהרה.
אם ספטמבר כבר כאן ואתם רוצים ללכת לתהליך עם כל התמונה ולא רק בתכל’ס של פוסט אחד, ההרצאה שלי הסתגלות לגנים נגישה מיד, אפשר לצפות בה גם ב11 בלילה כשהילד סוף סוף נרדם. יש שם גם אפשרות להצטרף לקבוצת ליווי לחודש הראשון, כדי שלא תעברו את זה לבד.
שאלות שחוזרות אצלי כל שנה
כמה זמן לוקחת הסתגלות לגן?
בהדרגתיות אמיתית, בערך חודשיים. בפועל רוב המשפחות מקבלות הרבה פחות זמן, ולכן חשוב לעקוב אחרי המגמה (האם יש שיפור לאורך השבועות) ולא אחרי יום ספציפי אחד.
מה עושים אם הגננת מבקשת לעזוב כבר ביום השלישי?
זה הרגע הכי חשוב לא לוותר בו. אם הגן לא גמיש, יש דרכים לכופף את המערכת בלי להיכנס לעימות עם הצוות – כתבתי על זה בהרחבה כאן.
איך יודעים שההסתגלות מתקדמת בכיוון הנכון?
יש כמה סימנים ברורים שכדאי לשים לב אליהם, ואפשר לקרוא עליהם בכתבה על נורות אדומות וסימנים חיוביים בהסתגלות.
שלכם, המנרמלת ❤️
