ילד בכיין זה דבר מצוין

אפילו יצא לי חרוז בכותרת!

כשאני אומרת ילד בכיין אני מתכוונת לילד שבוכה הרבה, ולא בהכרח לילד שמתבכיין הרבה.
והאבחנה הזו צריכה להנתן קודם –
כשאני מדברת על בכי, או בהמשך בכי חוסר תוחלת, אני מדברת על בכי גדול, בכי שמלווה בדמעות.
בכי עצוב לרוב, שמעורר אצלנו אמפתיה, ולרוב גם מגיע בליווי של בקשת נחמה מאת הילד.

את הבכי המעצבן, שמפעיל לכם את כל המערכות ונשמע כמו סטארטר תקוע, נכניס תחת ״בכי תקוע״ או בשמו העממי ״בכיינות״,
ולא נעסוק בו היום בכלל.

חזרה למציאות שלא עובדת

בכתבה הקודמת על הצבת גבולות בגישה ההיקשרותית (ואם לא קראתם אותה, אז רוצו לקישור הזה),
דיברנו ארוכות על המפגש עם המציאות הלא רצויה, אבל עצרנו בדיוק שם.
בזה שהילדים פוגשים מציאות לא רצויה, ושאנחנו צריכים לא להתערער מול זה ברוב המקרים (הרי אמרנו שגם גמישות חשובה).

והבטחתי, שנספר מה קורה בתכלס, מה קורה מעבר.
כלומר, הצבנו גבול, ואנחנו איתנים וחומלים גם יחד, אבל מה קורה אצל הילד במוח?

אז באמת כשאנחנו כבני אדם פוגשים מציאות בלתי רצויה, כמו שאמרנו כבר, אנחנו ננסה שוב ושוב לשנות את המציאות.
נעשה כל מיני ניסיונות, ואצל הילדים שלנו זה יראה כמו כל מיני צורות של מחאות –
למשל ילד שזרקנו לו משחק, כי עבר הזמן ורצינו לדלל משחקים (לעולם לא כצורה של ענישה, אין למידה דרך ענישה!)
והוא מחפש אותו פתאום, ועכשיו אנחנו אומרים לו שזרקנו את הצעצוע.

ואז – מתעורר התסכול.
תסכול הוא רגש ליבה, הוא נועד להניע אותנו לעשות דברים.
תסכול הוא הסיבה שאנשים יוצאים להפגין ברחובות, תסכול הוא הסיבה שאנשים מתפקדים למפלגה, ותסכול הוא גם הסיבה שילדים מתעקשים על עוד עוגיה.

אולי הילד ישאל שוב ושוב איפה המשחק, אולי הוא יבקש שנחפש אותו ביחד, אולי הוא יבקש שנוציא אותו מהפח.
הוא פועל מתוך אותו תסכול.
ואנחנו נסביר לו, לא צריך עוד המון פעמים אבל נחזור על המשפט – אני מצטערת מתוק, זרקתי את המשחק הזה כי הוא כבר ישן.

באיזשהי נקודה, המוח מבין שאין אפשרות לשנות את המציאות – או בדוגמה שלנו – הצעצוע לא יחזור.
כשהמוח מעכל את זה הוא פוגש את מה שנקרא נקודת חוסר התוחלת.

מה זה בעצם חוסר תוחלת בכלל?

אז מה זה תוחלת? תוחלת זה תקווה, זה הסתברות שמשהו יקרה.
חוסר תוחלת, אומר שאין יותר תקווה במאמצים, ושמה שאנחנו רוצים שיקרה – לא יקרה. אין לזה סיכוי יותר.
למעשה, שהמאמצים שלנו מעלים חרס שוב ושוב ושוב, ושהניסיון לשנות את המציאות – עקר.

הנקודה הזו היא נקודה מאוד קריטית, כי ממנה יש אפשרות לצאת לכמה נתיבים (ואני ממש רוצה שתדמיינו את זה כמו כביש עם יציאות,
ד״ר גורדון ניופלד מדבר על זה בדימוי של כיכר, אני למדתי את זה בדימוי של שביל, כל אחד ומה שעובד לו בראש).

• אפשרות ראשונה ואידיאלית – בכי
• אפשרות שניה ולא אידיאלית בכלל – אגרסיביות (השלכת חפצים, מכות, צעקות וצרחות, וגם תוקפנות עצמית למשל, ועוד הרבה דרכים)
• אפשרות אחרונה נקראת ״רגשות מעורבים״, והיא רלוונטית החל מגיל 5 אצל רוב הילדים, שכן בגיל זה מבשילה האינטגרציה (לאט לאט, נלמד בעתיד),
  אבל רגשות מעורבים הם לא באמת יציאה אלא פשוט מחזירים את כל העומס הרגשי חזרה לעיבוד נוסף – ואז זה יצא או באפשרות 1 או באפשרות 2

אז מה עושים עם חוסר תוחלת?

כשאנחנו פוגשים את המציאות הזו שלא מסתדרת, וחודלים מהניסיונות שלנו לשנות את המציאות, אנחנו למעשה משתהים ומתבוססים בהבנה הזו.
אפשר להסתכל על הרגע הזה כמו נקודת דממה, שבה לא קורה כלום, אלא רק ההבנה נוחתת עלינו.

הרגע הזה באידיאל מפגיש אותנו עם רגש פגיע יותר, עמוק יותר.
אם להיות מדויקים יותר, הרגע הזה מאפשר לנו את המפגש עם הרגשות שלנו.

התסכול הוא ממש דחף, הוא רגש ליבה, אבל הוא לא רגש פגיע כשלעצמו.
התסכול הוא ברמת אינסטינקט – ברגע שהתסכול ״נכנס״ למערכת, אין דרך לשחרר אותו, אלא בבכי או באגרסיביות.
עצבות למשל, היא רגש פגיע.

כמבוגרים אגב, אנחנו לא חייבים לבכות ממש, אלא מספיק לפעמים לחוש עצב עמוק על מה שלא מסתדר.
אבל, בכי הוא דבר מבורך בכל גיל.

בכי הוא המנגנון הטבעי של המוח להורדת סטרס, וכבר הוכח בכמה מחקרים שדמעות מגורמים שונים מכילות תרכובות שונות של קורטיזול, אדרנלין ועוד.

אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מסוגלים לפגוש את הרגשות האלו, ואפילו לשיים אותם (לתת שם) בעתיד.
כשהילד מרגיש שהוא בסביבה בטוחה, שבה יש מקום לרגשות שלו, הוא יהיה מסוגל לפגוש בעצב ולבכות.

כמובן, שיכולים להיות עוד הרבה גורמים שבגינם ילד לא בוכה, אבל אם הילד שלנו לא בוכה באופן עקבי,
שווה לנו לעצור רגע ולהתבונן לעומק בדברים, בעצמנו או בעזרת הדרכה מתאימה.

כשאנחנו מסוגלים לבכות על מה שלא עובד לנו, לפגוש את הרגשות הפגיעים ובאמת לגעת בהם, בעצב, באכזבה, בקנאה,
יהיה אשר יהיה, אנחנו נותנים לעצמנו מתנה גדולה יותר – והיא ההסתגלות.

על ההסתגלות והחשיבות שלה נרחיב בשבוע הבא.

המעבר דרך בכי מייצר בנו כוחות מחודשים

למעשה, המעבר הזה דרך הבכי והעצב מעניקים לנו את היכולת להתאושש ולראות את המציאות החדשה, ולקבל אותה.
כשאחנו מונעים מהילד שלנו את הבכי, דרך אמירות כמו ״אל תבכה״ או ״לא צריך לבכות״ או ״לא קרה שום דבר״ וניסיון להסיח את הדעת,
אנחנו ממש מונעים את הקיום של התהליך הזה.

אני יודעת, בכי זה דבר שמרתיע הרבה מאיתנו, ולא בכדי.
גדלנו בדור שבו בכי הוא ממש מעשה לא רצוי, אפילו סביבי יש מבוגרים שאומרים לבן שלי דברים כמו ״למה הבובה בוכה? לא, תגיד לה שלא תבכה!״.
אבל בכי, הוא כלי מספר אחת לריפוי של הרבה דברים בתוך הנפש שלנו,
ובריאות נפשית מלווה בגישה חופשית לבכי.

בכי יכול בקלות להסגר – הוא יכול להתקע, להיות לא רצוי.
ילדים מקבלים מסר כל הזמן שבכי הוא דבר לא רצוי, גם במסגרות וגם מהמשפחות שלהם עצמם,
אבל דווקא אם ננרמל בכי יותר לילדים, הרבה מאוד בעיות התנהגות יכולות להחסך.

זה כמובן לא שטחי כל כך, לא מספיק לתת לילד תחושה שבכי הוא בסדר, כי זה הרבה יותר עמוק מזה.
זה בסדר שתבכה, אבל האם זה גם בסדר מבחינתי שהילד שלי יקנא?
שהוא יהיה עצוב? שהוא יתאכזב? שהוא יתרגש ויהיה מוצף מדברים?

או שבמפגש בדברים כאלה – אני ממהרת להסיח את הדעת או להגיד לו שלא צריך להרגיש ככה?

כשאנחנו מנסים לשנות את המציאות בשביל הילד, ולא נותנים לו לפגוש את חוסר התוחלת,
אנחנו באופן אקטיבי מונעים ממנו את הבכי

האמת ששינוי המציאות זה משהו שקורה ברמה כזו או אחרת למרבית ההורים.
הילד נתקל בתסכול, מתחיל להביע מחאה, ואנחנו מנסים לחמוק מלהרגיש את התסכול שהתסכול שלו מעלה בנו.

תהיו איתי רגע.

גם אותנו, את רובנו זאת אומרת, לא לימדו איך להחזיק תסכול כמו שצריך. איך לעבד אותו. מה עושים איתו. נסו לשאול את עצמכם רגע – איך ההורים שלי הגיבו כשהייתי מתוסכל או עצבני? האם היה מקום להרגיש דברים כאלה, או שההורים שלי ביטלו את זה באמירות כמו ״די לא נורא״, ״נו באמת זו ממש שטות״, או שהם היו איתי שם ופשוט נתנו לתסכול להיות?

אולי בכלל, כשהייתם עצבניים אתם זוכרים את ההורים שלכם מנסים לעבור למשהו אחר מהר, לנסות להציע לכם אלטרנטיבות כל הזמן?

האם אתם מציעים אלטרנטיבות כשהילד שלכם פוגש בתסכול? או שלתסכול יש מקום להגיע, להתקיים, ובתורו להפוך לבכי של עצב?

אני לא אומרת שבמאה אחוז מהזמן לא צריך להציע אלטרנטיבה. די, גם לי אין כוח להכיל בכי לפעמים.

כדי להכיל בכי של ילד אנחנו צריכים להיות פנויים בעצמנו. ולפעמים, זה לא הרגע.

אני אישית משתדלת להכיל את הבכי כמה שיותר, גם בחנות, גם בארוחה משפחתית, אבל מה לעשות שלפעמים – אין לי כוח? אין לי כוח כמבוגרת האחראית לענות אחרי זה גם על השאלות של שאר המבוגרים?

כמו למה הוא בוכה כל כך, או שהם יגידו לו שלא צריך לבכות – ואז אני אצטרך להגיד בצורה ממש ברורה – שכן צריך לבכות.. אז גם אני לפעמים מנסה לדלג מעל התסכול, להגמיש גבול, להציע אלטרנטיבה.

אבל זה לא יכול להיות הדיפולט שלי.

בכי טוב נותן נחת

הדבר האחרון שצריך להבין על בכי, זה שהוא באמת משחרר הכל. ד״ר ניופלד אומר, שכשילד בוכה על עוגיה שלא נותנים לו, הוא בעצם בוכה על כל מה שלא עובד לו בחיים – על האח החדש שנולד, על ההסתגלות למסגרת החדשה, על אבא שבא והולך למילואים, על הצעצוע שחטפו לו בגן, או בכלל פשוט פורק הכל – את כל מה שיושב לו בלב.

הבכי על העוגיה, הוא בכלל לא על העוגיה.

נסו לחשוב על עצמכם אפילו, כשאתם עמוסים רגשית איזה יום, ואז יש איזשהו קש, ששובר את גב הגמל.

או שיוצא לכם אגרסיבי – ואתם מתפרצים על בן הזוג למשל (ואז האנרגיה של התסכול נפרקה אבל לרוב היא יוצרת מעגל תסכול נוסף), או שאתם מצליחים לגעת ברגש.
שאתם מסכימים להיות עצובים, או להכיר בזה שאתם מאוכזבים ממישהו, או הכי טוב – מרשים לעצמכם לבכות בכי טוב ומטהר כזה.

אז לפעמים הבכי מגיע בגלל פרסומת לנייר טואלט (האהוב עליי), או שיר שפתאום נורא מרגש, אבל כשאתם נותנים לדמעות לזרום – לרוב הקושי האמיתי צף ואתם נזכרים על מה אתם בוכים באמת.

מה עושים מכאן?

מפסיקים לנסות לשנות את המציאות של הילדים כל הזמן. מאפשרים להם להתקל במציאות שלא עובדת (לא עושים את זה בכוח, החיים מלאי תסכולים אינהרנטיים), ולא מחפשים לפתור להם הכל. שוהים יחד איתם בתסכול.

לא מפחדים מהמחאה, מהניסיון הטבעי והאנושי שלהם לשנות את המציאות דרך תלונות, צעקות, התבכיינות… פשוט מכירים במה שעובר עליהם, ומסכימים לשהות.

וכשהבכי הגדול יבוא, אם הוא יבוא – לחבק אותו בשתי ידיים, ולהתענג על ראש קטן שמונח על הכתף שלכם בחיבוק, ועל התחושה שאתם כל מה שהילד שלכם צריך. אתם, התשובה לכל הבעיות בעולם שלו ❤️