לפני שצוללות לעומק כאן,
אני ממליצה להשלים את המבוא על רצון נגדי, בהיילייט ששמו ״התנגדויות״ בעמוד האינסטגרם שלי.
אז אחרי שהשלמנו את ה״מבוא״ לרצון נגדי,
נצלול עוד קצת פנימה.
אני רוצה להעמיק דווקא בסיבה הראשונה להתעוררות רצון נגדי,
שזה ילד שלא מקושר.
אז רצון נגדי מול זקנה בסופר זה ממש אובייס, אבל למה שהילד שלנו לא יהיה מקושר אלינו?
דיברתי על זה גם ב״הורות היקשרותית״ כמדומני, אבל בואו נכיר שוב את המושג ״פרידה רגשית״.
האמת, שזה ממש החידוש והדבר המכונן שהגישה ההתפתחותית-הקשרותית מביאה לעולם.
בעולם המודרני, להורים וילדים יש המון פרידות, יותר ממה שהמוח ערוך אליו.
מזכירה שוב, שמערכת העצבים והמוח שלנו מחווטים לחיי המערה, הם מצפים לטיגריס באפלה,
ולזה שהילדים גדלים לצד ההורים 24/7, בתוך הכפר והשבט.
אם כן, המציאות שלנו שבה אנחנו נאלצים לשלוח ילדים רכים למסגרות,
וגם תרבותית הרבה פעמים מחפשים ״להתרענן״ מהילדים שלנו, סותרת במהות את מה שהיה אמור להיות.
כאילו, כן ולא.
כאילו במהות היה אמור להיות שבט, והעול לא היה כזה קשה כמו שהוא עכשיו.
חד משמעית, מבנה המשפחה המודרנית – אמא אבא וילדים, לא תומך בהתפתחות אנושית.
דווקא השכנים שלי מכפר קאסם, שחיים בחמולות, הרבה הרבה הרבה יותר מקיימים את מה שהיה אמור להיות.
אז פעם הבאה שסבתא מציעה עזרה – תגידי כן!
חזרה לפרידות רגשיות, אז באמת יש את הפרידות הפיזיות כמו לגן וכו׳,
אבל מכורח המציאות, שבה אנחנו (במצב הסטנדרטי) זוג שמנסים לסגור את החודש בישראל,
כנראה שעצבים, למשל, הם נחלתנו.
מעבר לכך, רובנו גדלנו על חינוך התנהגותי, שעל פיו – ילד צריך להקשיב להורה, כי ככה.
כי ההורה, הוא ההורה.
לא כי למשל, ההורה הוא בעל האלפא בקשר, לא כי ההורה הוא מווסת ותמיד מהווה בסיס בטוח לילד,
ועל כן הילד רוצה לעקוב אחריו – לא. בגישה ההתנהגותית הרווחת, ילדים צריכים לעקוב אחרי הוריהם – כי ככה.
ואם אתם רוצים להעמיק עוד, אז יש באתר את הכתבה המלאה, אבל יש גם בתוך ההיילייט של הורות היקשרותית (זה אותו טקסט).
שני הדברים האלה ביחד הם תמהיל מושלם למה שנקרא, פרידה רגשית.
פרידה רגשית היא מצב שבו, יש איום על הקשר בינינו לבין הילדים שלנו.
למשל, כשאני צועקת על הילדים שלי ולא כדי להגן עליהם
למשל ״אל תרוץ לכביש!!!!״ זה להגן עליו.
״תפסיק לצעוק!!!״ (טרי מאתמול בערב) זה לפרוק עליו את העצבים שלי.
למשל להחזיק את הידיים של ילד כשהוא מנסה להרביץ לנו בליווי הטקסט ״אני לא מסכימה שתרביץ לי״ זה להציב גבול.
להזיז אותו בהפגנתיות כי אני סופר עצבנית והוא מסתובב לי בין הרגליים בדיוק ברגע הכי גרוע ביום – זה גם קצת לפרוק עליו את העצבים שלי.
למשל, כשאני אומרת לילד שלי =בנינוחות ולא מתוך עצבים= שמורח את האמבטיה ממש ממש ולא רוצה לצאת ״אני הולכת רגע לשים כביסה ובאה״, זה לא מאיים על הקשר בינינו, כי אני גם מגשרת על הפרידה (אני ממש מסבירה איפה הקשר יחודש).
אבל כשהוא מורח את הזמן ביציאה מגן שעשועים ואני אומרת לו ״בסדר, אז אני הולכת, ביי ביי״ – זה ממש איום על הקשר. זה אפילו איום עליו באופן ישיר,
כי כיצור חסר ישע בעולם הזה המוח שלו ישר צועק ״איך נשרוד אם האישה הזו הולכת עכשיו?״
דוגמה אחרונה –
נכון שמסדרים את המשחקים בסלון, ואז רוטנים כל הדרך לשם? ״די, תחזיר כבר דברים אחריך, הכל פה בלאגן =בגללך=, הכל פה מלוכלך״,
אז אנחנו ממש מייצרים פרידה בתוך הקשר.
אנחנו יכולים להעביר את המסר של חשיבות סדר וניקיון =בלי לגרום לילד שלנו להרגיש רע לגבי עצמו=.
בלי לגרום לו להרגיש, שהוא עשה משהו כל כך לא טוב, שעכשיו אני כל כך זועמת בגלל זה.
האם לעולם לא נראה לילדים שלנו שהם מרגיזים אותנו?
לא..
כולנו אנושיים.
אבל במצב המושלם, העצבים שלנו שמורים לרגעים בודדים, וילדים לא אמורים להיות מסוגל ״לעצבן״ אותנו כל כך.
הרבה מהעצבים שלנו על הילדים שלנו, הרגעים מורטי השערות,
מגיעים מזה שהציפיות שלנו מהם מנותקות מהיכולות הממשיות שלהם.
ועכשיו נחזור – להתנגדויות.
כשיש הרבה רגעים קטנים באחר הצהריים, שבהם הקשר שלנו מאוים בכל מיני דרכים,
באופן אוטומטי היכולת שלנו לגייס את הילד לשתף איתנו פעולה – יורדת.
לא סתם תמיד אחרי חופש ארוך אתם תראו שהילדים הרבה יותר ״איתכם״.
הרבה יותר זורמים איתכם על דברים. במיוחד אם אתם בחופשה והנטל של תחזוקת הבית והסעדה יורד.
זה בגלל שאנחנו הרבה יותר פנויים רגשית, הרבה יותר מאפשרים להם (ולא ממקום מתירני),
והם מרגישים את זה באופן אוטומטי, מה שגורם להם להרגיש נחת.
במילים מקצועיות, מנוחה רגשית.
כשהילדים נמצאים במצב של מנוחה רגשית, שהם ממש נחים בתוך הקשר איתנו,
ולא מאוימים בתוכו, לא במצב של ״אוי מה יהיה הלאה״ בתוכו, הם גם =בוטחים בנו= הרבה יותר.
וכשהם בוטחים בנו – הם עוקבים אחרינו,
נשמעים לנו, מסכימים לקבל את הסמכות שלנו.
סמכות הורית היא דבר שצריך להסכים לקבל.
או כמובן שאפשר לשבור את האופי של ילד כל כך כדי שהוא יעשה כל מה שנבקש,
אבל זה ילד מרצה ולא בא לכם כזה.
ילד שמרצה הורה, הוא ילד שמרצה מבוגרים אחרים בשדות אחרים.
כשילדים מתנגדים לנו, חשוב לזכור את המשפט הקיטשי והנכון –
הם לא נגדנו, הם בעד עצמם.
הם לא מנסים לעשות לנו דווקא, או לבחון גבולות, או כל המלל הזה שגם לי לפעמים קשה שלא ליפול בו.
הם באמת, רק מנסים להגן על הלב שלהם.
הצורך שלנו בכך שהילדים יכבדו את הסמכות ההורית שלנו,
לא עולה בשום צורה,
על הצורך של ילדים בתחושה שלרצון שלהם יש חשיבות בעולם.
כשנחרוט את זה לעצמנו טוב טוב בראש, נתחיל להבין שאנחנו לא אחד נגד השני ברגעים של התנגדויות.
בנוסף, לילדים יש קצב משלהם.
שוב, חיי המערה. בחיי המערה אין גן להספיק אליו בבוקר, ואין מקלחת חייבים להכנס אליה עכשיו כי עוד חצי שעה תהיה גמור ויהיה אסון,
ואין ארוחת שישי להספיק אליה.
לזמנים הקצרים – אין חשיבות.
בוודאי שלזריחה ולשקיעה ולמהלך היום יש חשיבות ויש סדר בתוכו.
אבל המוח של ילדים, הוא לא מאורגן עדיין למה שהעידן המודרני קלקל אותנו לתוכו – להספיק המון בקצת זמן.
ילדים לא מורחים את הזמן סתם.
הם
1. לא יודעים בכלל שצריך להספיק, הם לא מבינים את המימד הזה של הזמן כמו שאנחנו למדנו בדרך מאוד קשה להבין
(אגב זה לא אומר שלא צריך לאט לאט להכיר להם את החיים נכון?)
2. חוקרים, מגלים, לומדים את החיים מתוך התנסות, וזה לוקח זמן. ממש כמו כשאנחנו לומדים משהו ולא רוצים שיאיצו בנו.
ההבדל הוא, שאנחנו למדנו דברים בזמנים שהוקדשו לכך במיוחד – והם לומדים כל הזמן. מסביב לשעון. במיוחד ברגעים שלא מתאימים לנו.
עד לכאן כל מה שרציתי לשפוך ולהוסיף על התנגדויות,
ובכתבה הבאה נתחיל להתעסק קצת גם ב.. מה עושים עם התנגדות כשפוגשים בה. בתכלס, בשטח.
