הרחבה נוספת על הרצון הנגדי והתנגדויות, לפני שנצלול לעוד דרכי התמודדות.
ככה בכל פעם אתם מקבלים מנה נוספת של תיאוריה 🙂
הרצון הנגדי הוא תגובה אינסטינקטיבית טבעית, ולא בעיה שצריך “לפתור”.
יש לו תפקיד כפול בהתפתחות: מצד אחד הוא מגן על הילד ושומר על תחושת החיבור שלו, ומצד שני הוא חלק מתהליך גילוי העצמיות והרצון האישי.
כשהקשר בין הילד למבוגר חזק ובטוח, הרצון הנגדי כמעט לא מתעורר – כי אין צורך במנגנון הגנה.
אם נבין שמטרתו של הרצון הנגדי היא לשמור על הילד מאנשים או מצבים שהוא לא מרגיש איתם בטוח, נוכל לשים דגש על שמירה על קשר, אמון והיקשרות. כך המוח “מוותר” על הצורך בהתנגדות.
גם כשהילד מבקש לממש את העצמאות שלו – חשוב לתת לו מרחב ולכבד את הרצון הזה. כשאנחנו מאפשרים לו לגלות את עצמו בלי להילחם בו, הרצון הנגדי מתייתר מעצמו.
לכן חשוב לעשות איסוף (הסברתי בחלק קוד יותר של הרצף מה זה) ורק אחר כך לבקש שיתוף פעולה.
כאשר אנו משתמשים בפרסים או חיזוקים חיצוניים, אנחנו מסיטים את תשומת הלב של הילד מהרצון הפנימי שלו אל הרצון שלנו.
זה מעורר התנגדות, כי הילד מרגיש שמנסים לשלוט בו. גם כשנשבח סקרנות או יוזמה יתר על המידה, אנחנו עלולים לפגוע במוטיבציה הפנימית – בדיוק כמו שלא ניתן “לעודד סקרנות”, אלא רק לאפשר לה להתקיים.
הרצון הנגדי מתבטא לרוב כעקשנות, התנגדות או “דווקא”, במיוחד אצל ילדים צעירים שעדיין לא למדו לווסת את עצמם.
אנחנו יכולים להרגיש שהילד “לוחץ לנו על הכפתורים”, אך למעשה זו תגובה טבעית של שני הצדדים – גם למבוגר יש רצון נגדי שמתעורר כשהוא מרגיש שמאתגרים את הסמכות שלו.
חשוב להבין: ילדים לא “בוחנים גבולות” כדי לבדוק אותנו.
הרצון הנגדי הוא תגובה טבעית לגבולות שמורגשים ככפייה.
זו לא מלחמה בין רצונות, אלא מפגש בין שני רצונות נגדיים – של הילד ושל המבוגר.
כשהקשר קודם לסמכות, הרצון הנגדי מאבד את הכוח שלו.
פיתוח רצון פנימי חזק הוא תהליך שלוקח חיים שלמים. היכולת לחשוב באופן עצמאי, לקבל החלטות, לעמוד על שלך ולפעול מתוך עצמיות – אלו יכולות שמתפתחות בהדרגה, לא בגיל שלוש.
כשילד קטן מתעקש או מתנגד, זו לא ביטוי של עצמאות אמיתית, אלא תגובה טבעית ללחץ או לכפייה של הרצון שלנו עליו. זו הדרך של המוח שלו להגן עליו.
כדי להבין את זה נכון, אנחנו צריכים לשנות את נקודת המבט: לא לראות את הילד כ“עקשן”, “עושה דווקא” או “בודק גבולות”, אלא לזהות שמדובר בדחף אינסטינקטיבי, לא בהתנהגות מכוונת.
כשאנחנו מצליחים לשבור את התבנית הזו בראש, אנחנו רואים את הילד באור אמיתי יותר – לא כמי שמנסה להתנגד לנו, אלא כמי שפשוט מגיב באופן טבעי כדי לשמור על עצמו ועל תחושת החופש שלו.
אז דרך ההתמודדות הבאה גם היא על דרך השלילה –
כמו לא להיכנס ללופ של התנגדויות, והפעם,
לא להיכנס לרציונליזציה.
במיוחד בגילאים הצעירים, מתחת לגיל 5,
ממש אין לנו מה לנסות להשתמש ברציונל כדי לפתור התנגדות,
במיוחד אם אנחנו עמוק בחול.
לפעמים זה יעבוד ואני לא אומרת לא לנסות אף פעם,
אבל בואו נגיד שלא נצפה מזה להניב תוצאות.
כל התהליך הזה של היגיון, לא כל כך קיים בגילאים צעירים מאוד.
ובכלל, אני מזכירה שרצון נגדי והתנגדות הם דחף,
ודחף כמו רגשות – לא מדברים עם רציונל.
לפעמים, יש ילדים שהם אקסטרה נבונים,
שממש רואים עליהם שהרציונל עובד חזק,
שהחשיבה הפרוצדורלית חזקה גם כן,
אבל זה בעיקר בעיקר מתעתע.
גם אם יש לי ילד בן 3.5 הכי חכם ונבון בעולם,
שהוא סופר אקסטרה גאון,
עדיין אין לי מה לצפות ובטח שלא להתאכזב,
כשהוא לא מבין את ההיקש הפשוט של –
״אתה מאוד מלוכלך מבוץ, בוא נתקלח״.
אז זו הייתה דרך קצרצרה, והדרך הבאה גם לא כזו ארוכה –
לדלג מעל האישיו או למוסס דרך בחירה.
אני חושבת שזה משהו שבטוח שמעתם בעוד מקומות,
וזה מגיע בדרך כלל מתוך העידוד לבחירה ועצמאות אצל ילדים,
או אמירה כזו של ״לתת שליטה במקום שמתאים לנו״.
לא שוללת את זה, רעיון נחמד בסך הכל,
אבל אני רוצה שנשתמש בכלי הזה במשורה.
אין טעם סתם לדחוף לילדים שלנו בחירות כל הזמן.
זה מגניב לשאול אותם מאיזו צלחת ירצו לאכול ואיזו חולצה ירצו ללבוש,
אבל הם לא צריכים כל היום לבחור בחירות עבור עצמם.
מצד אחד – הסביבה של הילד אמורה להיות באופן כזה שהוא יכול ליטול עצמאות איפה שירצה,
אז נניח שהבגדים נגישים והמשחקים גם כן, ואחר כך היכולת הזו הולכת גם לעולמות של פרידה מחיתול,
והיכולת למזוג לעצמי מים, להכנס למיטה כשאני עייף ועוד ועוד.
מצד שני – אין צורך בצורה אקטיבית לתת להם בחירה ממש בכל דבר.
די, לפעמים זה ממש סבבה להחליט בשבילם 🙂
עם זאת, הכלי הזה של למוסס דרך בחירה הוא כלי נהדר.
אצלנו בבית, הכלי הזה עובד יותר טוב אם הוא לא מגיע בשיא ההתנגדות.
כי.. הילד למד להגיד ״לא זה ולא זה״ :hehe:
יש ימים שאני רואה ומרגישה שההתנגדות גבוהה.
במיוחד עכשיו בתקופה של הסתגלות לאחות חדשה,
התנגדות היא נחלתנו.
יש ימים שאנחנו יותר מקושרים ויותר קל להוביל,
וישנם ימים שבכלל לא והרבה יותר קשה להוביל.
בימים שקשה, אני לא נכנסת להתנגדות –
כלומר, אני לא אומרת או שואלת אם נלך עכשיו להתקלח,
אלא אני מדלגת מעל הדבר הזה שאני יודעת שיהיה בעייתי.
״ארבלי, עכשיו אנחנו הולכים להתקלח, תרצה שניקח איתנו את הדוב או האריה?״
או למשל אם צריך להחליף חולצה,
ואני מכירה את הילד.. ויודעת מה יעמוד לפניי,
אז אני מציעה שנבחר בין החולצה הזו, לחולצה הזו.
בלי לשאול אם עכשו נלך לשים חולצה,
כי זו למעשה בכלל לא שאלה.
הרעיון כאן הוא מראש – לא לשים את הדבר הזה שיש סיכוי להתנגד אליו, בתור שאלה.
הוא העובדה הגמורה, והבחירה היא כבר בידיים של הילד.
זה גם נותן תחושה טובה של שליטה עבורם,
זה בעצם עוזר להחזיר את הילד למקומו הטבעי – אתה לגמרי בעל שליטה והובלה, פשוט בתחומים הנכונים והתואמים התפתחות כרגע.
