רציתי להוסיף משהו קטן על הכתבה הקודמת לפני דרכי ההתמודדות.
רצון נגדי חזק שנוכח הרבה מהזמן המשותף יכול גם להיות עניין של תקופות.
למשל סביב הסתגלות לגן או לאח חדש, או פרידה מחיתולים, או מעבר דירה, ובכלל זה כל דבר שמאתגר את עולמו הפנימי של הילד.
אנחנו נוטים להסתכל על ילדים ולחשוב שהם לא מבינים, או לא קולטים במאה אחוז, או שמה שמשפיע עלינו לא משפיע עליהם, וממש ברוב המוחץ של הפעמים לא כך הדבר.
תקופות רגישות אצל ילדים מעלות את הדבר הזה שנקרא ״בהלה״, שהוא קיים בכולנו, ולדעתי כן הרחבתי עליו בהיילייט הורות היקשרותית, אבל בהלה ב60 שניות.
ותזכורת קטנה לפני –
כל מה שאנחנו קוראים במטרה להיות הורים מיטיבים, אנחנו צריכים גם לקרוא בתןר הילדים שאנחנו / שהיינו.
טוב? טוב.
בהלה היא רגש בסיסי ואינסטינקטיבי, שמופעל אוטומטית כשאנחנו חווים איום או סכנה – עוד לפני שהמחשבה שלנו נכנסת לפעולה. לכן, ניסיון "לטפל" בה בצורה רציונלית או קוגניטיבית לא באמת עובד.
לבהלה יש תפקיד חשוב: היא נועדה לשמור עלינו ולהזהיר אותנו מסכנה. כשהמערכת שמפעילה את רגש הבהלה לא מצליחה למצוא פתרון או הרגעה, היא נשארת "דרוכה" – כמו אזעקה שממשיכה לפעול עד שמישהו מכבה אותה. במצב כזה הבהלה עלולה להתבטא בדרכים אחרות – דרך תחושת מתח, חוסר שקט או תגובות רגשיות והתנהגותיות שונות.
לפעמים אנחנו בכלל לא מודעים לזה שאנחנו מבוהלים, אבל הגוף וההתנהגות שלנו כן מגיבים בהתאם. זה קורה כי הבהלה היא רגש מאוד רגיש – היא חושפת אותנו אל מול מה שמאיים עלינו, ולכן גם גורמת לפגיעות. ברגעים כאלה אנחנו מנסים להירגע, לעיתים באמצעים שמרגיעים רק לזמן קצר, כמו הסחות דעת.
כשבהלה חזקה משתלטת, היא יכולה לדחוק רגשות אחרים ולכוון את ההתנהגות שלנו בלי שנשים לב. אדם יכול להיות מבוהל גם בלי להרגיש את זה – במיוחד כשהמוח עסוק או נתון בלחץ.
כאשר הבהלה נובעת מחשש לפרידה או לאובדן, היא לרוב תגרום לנו – או לילד – לנסות למנוע את אותה פרידה בכל דרך אפשרית.
ואם הבהלה לא מורגשת באופן ישיר, היא עלולה להופיע בצורה עקיפה – כחרדה, חוסר ביטחון, עצבנות או סערה רגשית.
למשל דרך למנוע פרידה בכל דרך אפשרית – למרוח הרדמה רצח למרות שאני עייף.
בגלל זה אני אומרת לכם – המוח תמיד יעדיף קשר.
על פני אוכל. על פני שינה.
לכן, הצורך בהיקשרות הוא צורך אמיתי, ממשי.
הבהלה הזו בדיוק יכולה להעלות את הרצון הנגדי, או יותר מדויק, להוריד את המקושרות של ילד אלינו.
אני מעדיף לא להסכים לקבל את ההובלה של ההורה שלי, את הסמכות שלו, כדי לא להיות פגיע שוב.
כי הבהלה גדולה מדי.
אז אני מתנגד ולא משתף פעולה.
זה שוב, לא רציונלי כמו שזה נשמע, אבל ההסבר הזה (שהוא גם נכון) עוזר לנו (המבוגרים בעלי המוח הרציונלי החזקקקק מדי) להבין מה קורה במוחם של ילדים קטנים.
נעבור לדרכי התמודדות,
והדרך הראשונה היא מובנת מאליה – לא להכנס ללופ של התנגדויות.
את העיקר הקלטתי בוידאו כאן, וכשתסיימו אותו אל תשכחו לעבור לחלק השלישי והאחרון בסדרת הכתבות
