מה עושים עם ילד שתלטן?

תארו לכם את הסיטואציה הבאה –
אתם יושבים בתור לרופא במרפאה פרטית עמוסה.
מגיעים פנימה – אמא, אבא וילדה חמודה.
הילדה בת 3 או 4, ואחרי שהם לוקחים כוס מים מתחיל מחול משונה –
הילדה מורה להורים איפה לשבת.

בהתחלה זה חמוד, אמא כאן אבא שם.
אבא לא רוצה לשבת, ואומר לה שהוא לא מעוניין לשבת.
ההתנגדות מתחילה לבצבץ ועוד הסבר לוגי מגיע אבל הילדה מתעצבנת יותר.

״טוב טוב, בסדר, אני מתיישב״
והאבא מתיישב במקום שהילדה מייעדת לו.

מיד במגע הישבן בכיסא – הפעוטה מתעצבנת שוב – ״אבל ביקשת שאני אשב אז ישבתי!״ אומר האבא בכעס כבוש.
ונעמד. והיא מתעצבנת יותר.

״מספר 85 לחדר מספר 3״, התור שלכם הגיע, נגמרה התצפית.

עוד מקרה –
אתם בבית אחר הצהריים יחד עם הילדים, ושמתם שיר שאתם מאוד אוהבים.
ופתאום, שוד ושבר! (מתי שמעתם את הביטוי הזה לאחרונה? 😂)
הילד מזדעק שזה לא השיר שלו, ותשימו תכף ומיד את השירים שלו בחזרה.

אנחנו מתווכחים קצת אבל בשלב מסוים אין לנו כוח ומחזירים לעוד לופ של ״הרם סם סם״.
אבל האירוע הזה – חוזר על עצמו. באוטו, בבית, ומקבל תפניות.
אחרי ששמעתם את אותו שיר 5 פעמים אתם מעבירים ולמשמע בכי המחאה של הילד – מחזירים בחזרה.

מה קורה כאן?
למה זה מרגיש שהילד ״מחליט״ עליכם?
האם נכון לוותר? צריך אולי תמיד להתעקש?

הנחת היסוד בכל קשר

בכל קשר בחיים שלנו – הורי, זוגי, חברי, אפילו בקשרים בתוך העבודה יש מרקם בסיסי – מישהו אוחז בתפקיד התלות, ומישהו אוחז בתפקיד האלפא.
התפקידים יכולים להשתנות בתוך מערכת היחסים – לפעמים אני נשענת על בן זוגי ולפעמים הוא נשען עליי.
לפעמים אני עוזרת למישהו בעבודה, ולפעמים נעזרת.

אבל יש מערכת יחסים אחת שבתוכה לא כדאי שהמרקם ישתנה – וזו מערכת היחסים שבין הורה לילד.
זה נכון, שבערוב ימינו, אנחנו נתלים על הילדים, אבל אני לא מדברת על הזקנה, אלא דווקא על רוב החיים.

הטבע תכנן את החיים בצורה כזו – הורים מובילים ילדים.
בחברה הנוכחית קורים כל מיני עיוותים של מערכת היחסים הזו – לפעמים ילדים מובילים הורים, לפעמים ילדים מובילים ילדים אחרים,
ולהרבה הורים – ולא משנה באיזה צד של המתרס הם (הורות רכה יותר או נוקשה יותר) יש קושי בהובלת הילדים.

הובלה אמיתית, מגיע מתוך קשר וחיבור. 
כשילד עוקב אחרי ההורה שלו מתוך ריצוי (מה שקורה לא מעט בהורות כוחנית ונוקשה), אין פה באמת הובלה.
כשיגיע היום והילד יהיה עצמאי יותר בגיל ההתבגרות, סביר להניח שיקרה אחד משני דברים: או שהילד ישבור את הכלים לגמרי ולהורים לא תהיה אחיזה בו יותר, ברמה כזו או אחרת, 
או שרצונות ההורים יהוו את הרצונות הפנימיים שלו, והדבר הזה שנקרא ״קול פנימי״ ו״גוון אישי״, לא יתהווה כמו שצריך בשנות העשרה לחייו.

בתוך הורות שבה הילד מוביל, יש עומס גדול מדי על כתפי הילד.
ילד קטן, לא יכול להוביל את מערכת היחסים, אם סתם נשווה במספרים – איך ילד בן 3 יכול להחליט להורה בן 30 מה עושים עכשיו?

אנחנו נעמיק כאן באמת על המצב שבו הילד מוביל, ולא נצלול אל הילד המרצה, על אף, שהרבה פעמים,
ילדים מרצים הופכים להורים מרצים – והילדים שלהם תופסים ביתר קלות את תפקיד האלפא.

המוח מחפש איזון בתוך מערכת היחסים

בגלל שהמוח מחפש את האיזון הטבעי כל הזמן בין אלפא ותלות, ילד שמרגיש שההורה שלו לא מוביל אותו, ״יחפש״ לאזן את מערכת היחסים. 
זה לא משהו קוגניטיבי, אקטיבי, שהוא חושב עליו בלילה. 
זה יותר יצר שנובע מתוכו – אם אף אחד לא אוחז במושכות, אני חייב לאחוז במושכות כדי להחזיק את המרחב.

מה שקורה הרבה פעמים בתוך ההורות, ולדעתי בעיקר מחוסר הבנה של איך נותנים קונטרה רכה להורות נוקשה שאנחנו קיבלו –
זה שאנחנו נותנים לילדים יותר מדי מרחב של שליטה.

למשל, קיבלתם את העצה הזו בטח לא פעם – ואפילו ממני – להציע לילד בחירות.
כשאנחנו נפגשים בהתנגדות קלאסית כמו להתלבש אחרי המקלחת, לדלג מעל מה שמתנגדים לו (להתלבש) ולהציע בחירה בתוך זה (רוצה ללבוש את החולצה אדומה או הכחולה?).
עם זה, ככלי לעבודה עם התנגדות – אין לנו שום בעיה.

אז מה בכל זאת בעייתי בבחירה חופשית?

כשאנחנו מכניסים את הבחירה וההובלה של הילד גם כשאין התנגדות.
למשל, שואלים אותו כל הזמן באיזו צלחת הוא רוצה לאכול, או שנותנים לו להחליט כל הזמן מה אנחנו עושים עכשיו, לאן ניסע, או מה נאכל.

שלא תבינו לא נכון – יש מקום לאפשר בחירה לילדים בחיים, אבל אנחנו חייבים לשים לב שזה לא נהיה משהו כפייתי שאנחנו עושים,
ובמיוחד ובמיוחד, שאנחנו לא עושים את זה מהפחד לפגוש בהתנגדות.

לא מעט הורים חוששים מהבכי של הילדים שלהם, ובכך מונעים מהילדים לפגוש בתסכול.
החיים, מלאים בהחלט בתסכולים, ואנחנו לא צריכים לטמון אותם בכוונה, אבל, אנחנו גם לא צריכים למנוע תסכולים מהילדים שלנו.

הבעיה העיקרית עם בחירה חופשית כל הזמן, זה שהיא בעצם לוקחת את ההובלה הטבעית שיש להורה.
הורות היא כפיית הרצונות שלנו באופן אקטיבי, יומיומי, על ילדינו.

זה אולי משפט כבד, אולי הוא מעורר בכם התנגדות, אבל הוא נכון.
ההורים הם אלו שבוחרים – איפה לגור, מה תהיה התזונה בבית, לאיזה מסגרת יכנסו הילדים,
באיזו דת נאמין או שלא נאמין בכלל, באיזה שמפו משתמשים ומתי הולכים לישון (אבל רק הילד מחליט מתי נרדמים 😉).

וזה טוב שזה ככה. התפקיד הטבעי של כל הורה הוא להיות האלפא – להוביל.
הטבע טבע בנו אינסטינקטים לכך, אפשר לקרוא על זה עוד כאן.
כשאנחנו מאפשרים בחירה חופשית כל הזמן – אנחנו מונעים מעצמנו כיסים טבעיים של הובלה הורית.
וכשלילד מוצעת בחירה אינסופית – מתחיל להבנות עומס מנטלי.

ילדים בטבעם לא צריכים לקבל החלטות.
הם צריכים ללכת אחרינו, לעקוב אחרי החיים שלנו, ולהתלוות אליהם.
זה דבר שמאוד קשה ליישם בחיים מודרניים שבהם העבודות – לא מזמינות עבור ילדים,
הילדים – נדחפים לפעילויות של ״ילדים בלבד״ כמו משחקים וצעצועים,
וההורים – רק רוצים לקדם משימות בבית כדי להגיע לסוף היום עם הלשון רק חצי בחוץ.

הורים שמפחדים מהבכי

לפעמים גם לי אין כוח להתמודד עם הבכי של הבן שלי.
אני מודה שאין הרבה פעמים כאלה. אני מעדיפה שיבכה ואהיה שם לצידו, כי אני יודעת מה התפקוד העמוק של בכי בתוך המוח שלו.
אני גם יודעת שהבושה שאני אוכל עכשיו על ילד שבוכה באמצע סופר עמוס, שווה את זה, לעומת הסטרס שנבנה בפנים שבעתיים,
ואצטרך להתמודד איתו אחר כך בבית בדמות של ילד מתנגד, מתבכיין, ובעיקר בעיקר – מורט לי את העצבים (ואז הלופ של הורות לא מיטיבה מזין את עצמו).

השאלה היא – באיזו תדירות אנחנו משתיקים בכי?
והתנגדות?
באיזו תדירות אנחנו מתקשים לעבוד עם הילד ומה שהוא מביא איתו?

חלק מאוד חשוב מהתפתחות של עולמו הרגשי של הילד הוא בדיוק לפגוש ברגשות שאנחנו רואים אותם כשליליים (כמו תסכול ופחד) בזרועות בטוחות של הורה.
כשאנחנו עסוקים כל הזמן בריצוי אינסופי של ילדינו, כשאנחנו כל הזמן ״מוותרים״ להם, במיוחד במקומות שחשובים לנו,
אנחנו לא רק מונעים מהם מפגש עם רגשות פגיעים יותר, אלא את ההזדמנות הכמוסה של – מה עושים עם רגשות?

הרגש עולה – ואנחנו משתיקים אותו מהר.
הילד נפגש מול מציאות לא רצויה – ואנחנו מהר מתקנים לו את המציאות.
ולאט לאט המסר שהמוח מבין הוא – אין כאן סמכות. 
אין לי אפשרות להיות פגיע מול האדם הזה – כי בכל פעם שהפגיעות עולה – מהר מנסים לטשטש אותה.
ואם אני לא יכול להיות פגיע מול האדם הזה – האם אני יכול באמת להיות תלוי בו? מהשורש של הבטן שלי?

ילד שתלטן הוא רק סימפטום לקושי רחב יותר בהורות

זה לא עניין של אופי, ותאמינו לאמא לבן 2.5 מזל שור עקשן של החיים.
זה לא עניין של טמפרמנט, ולא עניין של ״ככה הילד״.

ילד שכל הזמן תופס את תפקיד הבוס, הוא ילד שככל הנראה התפקיד שלו בתוך מערכת היחסים לא ברור לו.
כהורים, אנחנו אלו שמכתיבים את הטון להכל, ואם אנחנו מכתיבים את הטון בצורה חוששת, בצורה לא בטוחה,
בצורה שנמנעת מעימותים עם הילדים, בצורה שמפחדת מהרגשות הפנימיים שילדים מביאים איתם, אז אנחנו באמת לא תופסים את התפקיד שאמור להיות טבעי לנו כהורים.

ילד שתלטן מלמד אותנו בסך הכל על ילד עדין, רך, שהעלה מגננה מתוך חוסר ביטחון – מה קורה אצל ההורים שלי?
מי מוביל את מערכת היחסים? מי אחראי על הכל?
ואם אף אחד לא אחראי – כדאי שאני אהיה אחראי.

זה טבעי לילדים להרגיש חוסר שליטה. 
יש להם המון שליטה בחיים – על מתי הם נרדמים, ומתי הם מתפנים, ומתי ומה הם יאכלו.
אל תפחדו לקחת את השליטה חזרה אליכם.

אתם פשוט לא צריכים לעשות את זה כמו מנייאקים. בצורה כוחנית.
בצורה שדורסת את הרצון של הילד.
אני יכולה לא לקיים את הרצון של הילד שלי, ולהראות לו עדיין שאני מבינה אותו ואת מה שזה מעלה בו.
שאני איתו שם מול הקושי.

אני יכולה להיות גם האדם שהציב את הגבול, ואז לעבור לתפקיד המנחם והתומך.
זה בסדר, זה הגיוני, וזה לא צבוע.

אז איפה אתם נמצאים? מתי בפעם האחרונה הרגשתם שהילד מחליט עליכם? איך אתם הייתם בתור ילדים? כמה מקום היה לרצונות ולמאווים שלכם?

כמה הובלה יש לכם בתוך ההורות? איך הדברים נראים כשאתם מציבים גבול או מנסים להוביל את הילדים לכל מיני דברים?

שלכם, המנרמלת ❤️