וואי כמה שרציתי לכתוב כותרת כזו, בחיי.
מפוצצת, גדולה, טובה לחיפושים בגוגל בטוח.
אני אתן לכם את התשובה על ההתחלה, ככה שלא תרגישו שאני מורחת אתכם.
איך מציבים גבול על פי הגישה ההיקשרותית? פשוט מאוד.
מציבים אותו.
הגבול הוא – אין יותר עוגיות להיום?
אז אומרים: ״אי אפשר לקבל עוד עוגיה עכשיו״.
עדיף בטון נחמד ולא להרים את הקול או להתעצבן כי זה מיותר לחלוטין, ובעיקר שוחק את הצעקה לפעם ההיא שאת באמת תצטרכי לצעוק עליו, כי הוא רץ לכביש.
אפשר להוסיף ״אני מבינה שאתה רוצה עוד עוגיה אבל – אי אפשר״, אפשר להגיד ״אהובי, אני יודעת, אתה רוצה עוד עוגיה, אבל אי אפשר״, אפשר לשלב בין האפשרויות.
וזהו, הצבתם גבול. ככה.
בלי לצאת מגעילים, לא צריך להיות דורסניים, פשוט אומרים את הגבול שלנו ואוחזים אותו.
אבל פה מגיע הרגע המפחיד נכון?
מי מפחד מהילד שלו?
אחרי שמציבים את הגבול – הרבה פעמים תגיע התנגדות מהילד.
זה לא הכרחי שתגיע התנגדות, לא תמיד זה יקרה, וזה לא אומר משהו לא תקין אם הילד שלכם לא מביע התנגדות, הפוך,
כנראה שזה אומר רק דברים טובים על הקשר שלכם, וחשוב גם להגיד שיש מרכיב מסוים של טמפרמנט.
עם זאת, רוב הילדים יביעו התנגדות בנקודה הזו.
וכאן – אני מזמינה אתכם לשאול את עצמכם – איך אני מרגיש כשהילד שלי מתנגד לגבול שאני מציב?
הילדים שלנו פועלים מתוך מנגנון טבעי שקיים אצל כל בני האדם הוא הרצון לשנות את המציאות שנכפית עלינו.
אני אתן לכם כמה דוגמאות כדי שתבינו:
אתם נוהגים בכביש ועוצר אתכם שוטר.
הוא טוען שלא שמתם לב, אבל נהגתם במהירות מופרזת ולכן תקבלו עכשיו קנס.
הדבר הראשון שתעשו יהיה – לנסות לשנות את המציאות.
אתם תתווכחו, תסבירו את עצמכם, תגידו שלא היה שלט שמורה על מהירות, שאיבדתם את הריכוז,
אתם תעשו הכל לא בהכרח כדי להתווכח עם העובדה שהפרזתם במהירות, אלא, כדי לנסות לשנות את המציאות שעתידה לבוא – הקנס.
זה ברור לכם, שהשוטר עצר אתכם וכנראה יתן לכם קנס (וזו המציאות שנכפית עליכם ושאתם רוצים לשנות).
על מה שקורה אצלכם אחרי שהשוטר מחזיק את הגבול שלו לא נדבר עכשיו.
עוד דוגמה שוב מהכביש –
אתם בדרך חזרה מהעבודה לאיסוף מהגן. הווייז מראה שהדרך פקוקה מאוד ומתארכת – זו המציאות שנכפית עליכם כרגע.
מה הדבר הראשון שתנסו לעשות?
אולי תנסו להחליף מסלול בווייז? אולי תנסו לברוח מהנתיב הזה לנתיב אחר כדי לעקוף את המכוניות ולהגיע מהר יותר.
אתם תנסו לשנות את המציאות.
ושוב, לא מדברים עכשיו על מה קורה כשאי אפשר לשנות את המציאות והחיים אוחזים בגבול שהם הציבו ☺️
חזרה אל הילדים, כשאנחנו מציבים גבול – אנחנו בעצם בוראים מציאות לא רצויה מבחינת הילדים.
מציאות רצויה: לקבל עוגיה
מציאות לא רצויה: אמא לא נותנת עוד עוגיה
מציאות רצויה: לקפוץ בשלוליות
מציאות לא רצויה: אמא לא מרשה לקפוץ בשלוליות (ואולי לוקחת אותי משם גם..)
מציאות רצויה: לשחק עם החשמל
מציאות לא רצויה: לוקחים אותי מהחשמל ואני לא יכול לשחק איתו
גבול גם יכול להיות גבול שהחיים מציבים, כמו למשל שיורד גשם בחוץ ואי אפשר לצאת לגן שעשועים.
לכן אנחנו קוראים לשלב הראשון – מפגש עם מציאות לא רצויה.
אבל מתי בכלל נכון להציב גבול?
הורים הרבה פעמים מתלבטים אם הם צריכים להציב גבול או לא, בסיטואציה מסוימת.
ויש כללי אצבע מאוד פשוטים בעיניי, שעובדים לדעתי נהדר, כדי לדעת מתי להציב גבול או לא.
- הגבול הוא משהו שחשוב לי – לא לדודה שלי, לא לאמא שלי, לא לשכנה ממול, הוא סביב משהו שחשוב לי כהורה.
- הגבול נועד לשמור על הקשר – להציב גבול סביב משהו שעלול לפגוע בקשר שלנו, למשל אגרסיביות, ילד שרץ לכביש, ואפילו ילד שמתעסק בחשמל. אם יקרה לילד שלי משהו, אז יש סכנה לקשר – נכון? ואם הילד שלי ירביץ לי – זו לא התנהגות שהיא מקובלת עליי – נכון?
יחד עם זאת צריך להבין משהו – להציב גבול זה להגיד ״זה לא מתאים לי״.
כשאני מציבה גבול, הגבולות שייכים אלי, לא לילד שלי.
אני לא יכולה לצפות מהילד שלי, שהוא יכיל את הגבול שלי בתוכו.
ולכן, אל תצפו לעולם מהילד שלכם להבין ״על הוואן״.
יתכן מאוד, שסביב דברים מסוימים, צריך שוב ושוב להציב את הגבול, שוב חוזרת לדוגמה על החשמל.
למה לא כדאי לצעוק על הילדים שלנו, בעיקר סביב גבולות
צעקות וקול גבוה הם תגובה אינסטנקטיבית.
הם נובעים תמיד מתוך סטרס. צעקות הן לחלוטין התנהגות סטרס, כלומר, המערכת הפנימית שלנו נמצאת בעוררות-יתר מסוימת והצפה,
והצעקה היא הדרך לפרוק את זה.
אם תחשבו על זה לעומק, גם כשאנחנו צועקים על הילד לא להתפרץ לכביש – זה נובע מבהלה – שהילד ירוץ לפני מכונית.
וגם כשאנחנו צועקים על הילדים כשעושים משהו שלא מוצא חן בעינינו, זה לרוב אחרי יום שהיה לנו קשה מאוד, או רגע שמאוד הציף אותנו.
אותה סיטואציה בדיוק תקבל מענה הרבה יותר רגוע ביום אחר.
העולם היום מאורגן בצורה כזו שרובנו חווים הרבה יותר מדי סטרס ביום יום שלנו, יותר ממה שאנחנו באמת מתוכננים לשאת.
בנוסף, רובנו בילדות ״חטפנו״ לא מעט צעקות, וגם סביר להניח שהשתמשו עלינו לא מעט במשמעת מפרידה –
זו לרוב הצבת גבול דרך הפרדה פיזית או רגשית מהילד.
״תלך לחדר שלך עכשיו״, ״לא נעים לי לשחק ככה – אז אני הולכת״, ״תשב כאן כמה דקות ותחשוב על מה שעשית״ ועוד פנינים.
כל אלו שוחקים את מערכת הבהלה שלנו, שאמורה לפעול רק כש.. באמת יש משהו מבהיל. כמו מכונית, כמו כלב שנובח,
כמו מישהו שרודף אחרינו נגיד.
מאחר ולצעוק על ילד זה התנהגות סטרס, היא קודם כל לא מגיעה מתוך הסמכות הפנימית של ההורה, מתוך אינסטינקטי האלפא שלו (אם אתם רוצים להבין עוד על הורה אלפא תקראו כאן).
שנית, כמו שאמרתי מקודם, במציאות של היום אנחנו מגיעים מהר מאוד למקום של צעקות – מתוך עצבים שלנו, סטרס מצטבר, תסכולים שלא מוצאים את מקומם.
אם צעקה נועדה (בראי הטבע) להבהיל את האנשים האחרים סביבי מפני משהו (נגיד את הילד מפני חיה מסוכנת שמתקרבת),
אבל אני בעצם כל הזמן צועקת על הילד שלי, אז אני כל הזמן מפעילה אצלו את המערכת הזו שנקראת ״מערכת הבהלה״.
והסכנה שטמונה בזה היא, שחיקה של מערכת הבהלה לאט לאט.
וגם על השחיקה, לא נדבר היום – יגמרו לי הכתבות בסוף!
לא צריך גם להכנס למלחמת כוחות
הרבה הורים נכנסים למלחמת כוחות כשהם מציבים את הגבול.
זה מלחמת אגו שלהם, מול הרצון של הילד שלהם.
אבל הדבר הזה מוביל בעיקר למלחמת כוחות, בין הילד לבין ההורה.
ואז, כמו שלמדנו בסדרה על התנגדויות, אנחנו בכלל במעגל סגור של רצון נגדי אחד מול השני.
ואז גם – אין למידה של הגבול בכלל. אין הפנמה. כשאני בעמדה קשוחה, הילד שלי לא יכול להפנים את הגבול שלו כשהלב שלי קשוח.
כל מה שהוא יפנים – זה שמה שהוא מרגיש מול הגבול לא לגיטימי, והמוח ״יתקע״ בדבר הזה,
ולא יאפשר לעצמו להמשיך הלאה – להפנמת הגבול דרך הסתגלות למציאות הלא רצויה.
אז אם לצעוק זה לא אפקטיבי, איך אני אוודא שהילד שלי יפנים את הגבול?
ילדים מפנימים גבולות מכמה גורמים.
הראשון הוא, שההיקשרות עובדת בין גורם הסמכות (הורה, בן משפחה, גננת, מה שלא יהיה) לבין הילד.
כשההיקשרות עובדת, הילד באופן טבעי נופל למקומו כבעל התלות, ומוכן להיות מובל ולקבל את מרותו של בעל הסמכות (האלפא).
כשילדים בתקופה שבה הם פחות מקושרים אלינו, או יותר נכון לדייק, שהקשר לא עובד או משהו בו לא עובד, אנחנו באמת נראה שם יותר התנגדויות לגבולות.
ועם זאת, אני מזכירה שלהתנגד לגבול זה לא לא-תקין.
זה מה שמצופה האמת, מכל אדם. זוכרים את הדוגמאות מתחילת הכתבה?
מאוד טבעי לנסות לשנות את המציאות הלא רצויה.
כשההיקשרות עובדת, אנחנו מגיעים לגורם השני שעוזר לילד להפנים גבול – וזה היכולת להיות פגיע, ולחוש רגשות פגיעים.
כשהילד שלי יכול להיות פגיע, זה אומר שהוא מסוגל להרגיש את הרגשות הפגיעים שבתוכו.
שהוא מרגיש בנוח לגעת בעצב עמוק, בתסכול, באהבה, בגעגוע, ועוד.
כשילד מסוגל להרגיש את הרגשות האלו, הוא גם מסוגל, בתורו, לבכות דרך המציאות שלא מסתדרת – ובסוף, להסתגל.
להסתגל למציאות הזו שלא מסתדרת, ובפעם הבאה שיתקל בה – אפילו לקבל אותה.
זה אותו מנגנון שמפתח את הגמישות אצל ילדים, את היכולת לקבל מציאויות שלא עובדות, להיות עצוב עליהן אם צריך, ולהמשיך הלאה.
בדיוק על זה, מבוססת הסתגלות לגן, למשל.
בכלל תהליך הסתגלותי, לא שמור רק למסגרות, אלא להמון מצבים בחיים שלנו.
לנו מותר להציב גבול, ולילדים מותר לכעוס על זה
כשהורה מציב את הגבול, הקושי הוא לא בהצבה עצמה. הקושי הוא כמעט תמיד בהתמודדות עם מה שבא אחר כך.
נסו לשאול את עצמכם, כמו שכתבתי בהתחלה – איך אתם מרגישים עם התגובה שבאה אחרי?
אתם מציבים גבול – והתפקיד של הילד הוא לגמרי לנסות לשנות את המציאות.
דרך בכי, כעס, הבעת מחאה בכל מיני צורות (שאינן פוגעות בהם או באחרים).
אבל איך אתם מרגישים כשזה מגיע? איך אתם מגיבים לנוכח המחאה שלהם?
האם אתם מנסים שוב לשנות חזרה את המציאות למשהו שמסתדר להם?
האם אתם כועסים עליהם – שהם כועסים?
מאוכזבים מהם? מייצרים הפרדה בקשר?
הדבר הטוב ביותר לעשות לנוכח המחאה, הוא להיות שם עם הילדים שלנו.
בעיקר, לא לתת לבכי של ילדים קטנים לערער אותנו. לתת לבכי הזה לעורר אצלנו חמלה,
לנסות להבין אותם.
נכון, הרבה פעמים הבכי הזה הוא בכי נורא מעצבן,
וקשה להיות אדישים אליו. לא צריך להיות אדישים.
רק צריך לזכור מאיפה הוא מגיע. לזכור, שהוא חלק מתפקוד תקין ובריא של הילדים שלנו,
והתפקיד שלנו הוא לעזור לילדים שלנו לקבל את המציאות הזו שלא עובדת להם, דרך בכי.
זה מה שגורדון ניופלד קורא לו Mad to Sad, מעצבני לעצוב.
וככה זה באמת מרגיש, כאשר הילדים שלנו פוגשים במציאות הלא רצויה, הם יכולים לפגוש נקודה חשובה –
נקודת הדממה.
זו נקודה שבה המוח מבין שהמציאות לא עומדת להשתנות, והיא הולכת להישאר איך שהיא בדיוק.
אחרי שהם פוגשים בחוסר התוחלת הזה, הם בעצם יכולים לבכות, בכי עצוב וגדול על מה שלא מסתדר להם.
ושם, ברגע הזה, יש למידה במוח, למידה של הגבול, של הדבר שלא מסתדר.
אחרי בכי כזה הם באמת מאוד רגועים, ונינוחים, ואפשר להמשיך הלאה.
אני מבטיחה שאנחנו נדבר על בכי בצורה רחבה יותר, ובריאה יותר, ובעיקר נפסיק אולי לחשוש ממנו.
אבל הדבר שאתם יכולים לקחת איתכם מהכתבה הזו הוא פשוט –
להציב את הגבול באסרטיביות מלטפת, בלי להיות קשים, בלי לצפות שהם יבינו את הגבול ישר, ולקבל את זה שהמחאה תגיע.
לשמוח, כשהיא מגיעה, ולעזור לילד שלנו – דרך נוכחות, דרך מבט, דרך משפט שאומר שאתם מבינים שזה קשה אבל זה פשוט ככה – לעבור הלאה.
