הילד שלך עוד לא יודע שיש הפסקת אש

בעוד כמה ימים רבים מאיתנו יחזרו אל השגרה – אל העבודה במשרד, הילדים אל המסגרות, המדינה תעטה פני ״הכל כרגיל״ כשהכל מאוד לא רגיל.
אני לא יודעת איך אתם מרגישים עם הפסקת האש אבל אני מרגישה רגשות מאוד מעורבים.
5 שבועות של קושי עצום, אצל ההורים, אצל הילדים, בבית שלי ובבתים שאני מלווה, ובבתים שלכם, העוקבים שכותבים לי ומתייעצים איתי מעת לעת.
ומנגד מרגיש ששום דבר לא השתנה במפה של המזרח התיכון.

זה לא סוד שאני בוחרת רוב הפעמים להתנתק מהחדשות בגלל העומס הרגשי שזה שם עליי, ותחושת הייאוש בלתי נגמרת שזה מציף בי,
ועדיין קראתי את מה שפרסמו על הפסקת האש וההסכמים והדבר לא מזהיר.

ובכל זאת, אנחנו צריכים ביום ראשון להתקדם לעבר השגרה.
בחסות החג חלקנו עושים ״גשר״ בין החג לסוף השבוע, אבל בראשון הכל חוזר למקומו.

אז מה כדאי שנדע? איך לתווך את החזרה לילדים? האם צריך לחשוב על מקרה שבו אחרי שבועיים מתחדשת הלחימה?
ריכזתי לנו כאן כמה נקודות

קודם כל לתווך לעצמנו

לפני שמתווכים לילדים אני מזמינה אותנו לקחת רגע ולתווך לעצמנו.
לתת לעצמנו רגע ממש נטול גלילה, זה יכול להיות במקלחת וזה יכול להיות על כוס תה בערב,
כשהמחשבות שלנו שמורות לעצמנו ואנחנו יכולים לשקוע בהם, ולסכם את התקופה האחרונה שהייתה לנו.
מה החזרה לשגרה מעלה בי כשאני חושבת רק על עצמי ומה שהיא מסמלת עבורי? כלומר רגע לא לחשוב על הילדים,
אלא על החזרה לעבודה או לשגרת היום שלכם.
האם אני רוצה לחזור לשגרה מלאה? עבודה וגם ספורט והתחייבויות אחרות? האם אני יכולה לספק לעצמי תקופת הסתגלות?
למשל לחזור לעבודה בלבד, ולעוד פעילות אחת, ולא לעוד הרבה התחייבויות.

האם אני צריכה להתכונן לשגרה החדשה מבחינת כלכלת הבית? אוכל שצריך להכין למסגרות, אוכל שצריך להיות זמין עבור המבוגרים ליום העבודה?

החזרה לשגרה תביא איתה הרבה סטרס, ו30 דקות של תכנון ומחשבה קדימה של תוכניות מגירה, יכולות לגמרי להפיג מתח בעתיד.

במידה והילדים יגיבו לא טוב למסגרת – יש מי שייקח אותם במקומכם אם אתם צריכים לחזור לעומס גדול בעבודה?
ובמידה ולא – כמה ימי חופש נשארו לכם? כמה ימי מחלה?

אני יודעת שעצם המחשבה יכולה להציף, אז אם אתם מוצפים תעצרו. תנשמו. תקבעו את הדייט הזה עם עצמכם למחר, ותעברו רק על חלק מהשאלות.
לא על הכל צריך לענות מראש, וזה מצוין שנאלתר תוך כדי.

איך לתווך לילדים?

ילדים קטנים לא צריכים תיווך כל כך ארוך. תפיסת הזמן והעתיד הקרוב לא כל כך משוכללים אצלם, ולכן גם אם תחליטו לתווך על זה רק במהלך השבת,
הכל יהיה בסדר.
אני חושבת שזה יהיה מיטיב לתווך החל מיום שישי.
להסביר, שהיום יום שישי, ומחר יום שבת ונבקר את סבתא (או משהו אחר שאתם לרוב עושים בשבת, אוכלים פנקייק? נוסעים לפארק?),
ואחרי יום שבת מגיע יום ראשון.
ביום ראשון – חוזרים לגן.

וזהו, בפעם הראשונה תעצרו כאן, ובואו נראה מה עולה מהילדים.
במידה ומדוברים בפעוטות וילדים צעירים שהם כבר יותר ורבליים – בואו נראה מה השאלות שהם מעלים.
אני מזכירה לכם שלרוב ילדים לא מחפשים תשובה לוגית שתספק אותם, על אף שהם שואלים למה ולמה ולמה.
הם שואלים כל כך הרבה למה – דווקא מחוסר ביטחון.
חיזוק תחושת הביטחון היא המפתח במענה לשאלות סביב נושאים למורכבים – ולא בדיוק לחפש לעשות להם reasoning טוב.

אז אם הילדים שואלים למה חוזרים – אפשר להסביר להם שבקרוב כנראה שיהיו הרבה פחות אזעקות (או מה שלא יהיה ההסבר שסיפקתם עד עכשיו על מה לעזאזל קורה כאן),
ואפשר לחזור אל הגן.
הייתי מוסיפה קצת שידוך כבר מכאן, ובוחרת דמות אחת (מבוגרת) בגן שהילד מקושר אליה יותר, ואומרת שהיא מתגעגעת אליו, וכבר הכינה את הגן עבורו.
שהיא סיפרה לכם, שהיא הכינה את המזרון שהוא ישן עליו, שהיא ניקתה את המשחק האהוב עליו, מה שזה לא יהיה – שהיא מוכנה ומחכה לו בכיליון עיניים.

אצל ילדים בוגרים יותר עונים ככל שיש שאלות – ושוב, לא ליפול להסברים לוגיים ארוכים.
ילדים מחפשים ביטחון בסיטואציה, אז אפשר להתמקד במסרים פשוטים וקצרים על זה שהם בטוחים, ומוגנים, שאתם שומרים עליהם וכשאתם לא איתם – הגננת שומרת עליהם.

אני מאמינה שגם תינוקות מתחת לגיל שנה מבינים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. תינוק בן חצי שנה יודע להגיב כשקוראים בשמו, אז אם יש דמות קבועה מהמסגרת שתינוק אחר בן 11 חודשים רגיל לפגוש – סביר שלהשמיע את השם של הדמות כמה פעמים יהדהד אותה חזרה לתודעה שלו.

הסתגלות נוספת למסגרת

אין ספק, המצב הנוכחי יכריח הסתגלות נוספת לגן.
לחלק מהילדים ההסתגלות תעבור בקלות, לילדים אחרים – יהיה קשה.
התקופה האחרונה לא הייתה בדיוק חופשה באילת, היא הייתה רוויה בסטרס גם אם אתם עצמכם גיליתם את ההנאה שבלהיות כל כך הרבה עם הילדים שלכם.
אזעקות, ממד או מקלט, חדשות, הורים מוצפים ועל הקצה – התקופה הזו לא פשוטה לא לילדים ולא לנו.

זה אומר, שכנראה שהבהלה אצלם עלתה, ועם המערכת המופעלת הזו הם יצטרכו ללכת לגן.
לנו, המבוגרים, יש יכולת לאחוז בעובדה שיש הפסקת אש ושככל הנראה לא יהיו אזעקות ואנחנו באמת בטוחים לשבועיים הקרובים (בעולם שבו למלחמה יש חוקים וכולם מכבדים אותם…).
לילדים לעומת זאת אין שום יכולת כזו, גם לא בהכרח לילדים אחרי גיל האינטגרציה (בין גיל 5-7).
אני אפילו לא בטוחה איך בטחון פנימי כזה באמת נבנה. כנראה שפשוט לחיות בישראל המון שנים ולהתרגל לקצב של מלחמות ומבצעים, ואיך זה נראה כשיש הפסקת אש, ואיך כשלא.

בכל מקרה, עם תחושות חוסר הביטחון שלהם הם יצטרכו ללכת לגן – בעולם אידיאלי (שמשום מה גם בו יש מלחמה..) היו להם לפחות עוד שבוע שבועיים איתנו בבית כדי להוריד מתח, להוריד בהלה, להחזיר חיבור בטוב, ומשם ללכת לגן ולהסתגל מחדש (וכנראה יותר במהירות).

אז מה עושים?

מכבדים את הקצב של הילד כמה שאתם יכולים. כן, במחיר של ימי מחלה, כם במחיר של ימי חופש.
זו דעתי, כמובן, וזכותי לדעתי וזכותכם לדעה אחרת.
אבל אני רואה לנגד עיניי את הילדים שלא מבינים את המציאות שמולם, שמוצפים מהתקופה הזו ועכשיו צריכים ללכת שוב למסגרת ללא הוריהם, שהיו להם לעוגן (גם אם צעקתם עליהם כל יום במלחמה ואיבדתם כל ערך היקשרותי בגופכם, אתם הורים ואתם עוגן, היקשרות היא יותר מתקופה רעועה בחיים).
אז אם לוקחים את המקום הזה של הילדים שלנו, מבינים שאנחנו נדרשים (שוב.. כאילו לא עשינו את זה עד עכשיו) לגייס עוד סבלנות, עוד יכולת הכלה, עוד גמישות ומו״מ מול הבוס.
מה שידרש כדי לעזור להם לעשות את המעבר הזה בצורה הטובה ביותר והדרגתית לגן.

ובמקביל, גם בשיח מול הגננת. לא לזרום על יום שלם סתם ככה.
לפקוח עין טוב טוב לסימנים של הילדים. זה בסדר שיהיה בכי בפרידה, אבל צריך לעמוד על טיב הבכי. האם זה בכי היסטרי שרק אני יכולה להרגיע?
או שזה בכי עצוב של פרידה אבל הגננת שלו והוא מקושרים מספיק כדי שהוא יתנחם בידיה?

כשאני אוספת אותו – האם הוא מחדש איתי את הקשר מיידית (יוצר קשר עין, בא אליי, משתף אותי במה שהוא עושה כרגע), או שהוא מתעלם ממני כאילו אני לא שם?
ואם אספתי אותו לידיי, הוא מייצר איתי קשר עין? קשר עין הוא אינדיקציה חשובה על עולמם הפנימי של אנשים. כשאני מסכימה לייצר קשר עין, אני מסכימה להיות פגיעה (במידה מה).

רגרסיות

כן, זה יביא איתו עוד רגרסיות. אם בתקופה הזו הילדים איכשהו רוו קשר איתכם על אף כל הקשיים מסביב, עכשיו שוב תיפרדו לכמה שעות, והקשר אולי יעבור ערעור מסוים.
וזה בסדר, אתם כאן כדי להבין אותם במקום הזה. זה באמת מעבר דרסטי, להיות יחד 24/7 לחיים עם פרידה ממושכת.
אז יחזרו ההתעוררויות בלילה, ואולי יחזרו רגרסיות שקשורות לשירותים, ותפקידכם להכיל כמה שאפשר את מה שהחיים יביאו איתם.
כמה שפחות עם תגובות גדולות ורגשיות, כמה שיותר עם גובה העיניים והבנה.

אולי תצא אגרסיביות, אולי תעלה כמות הטנטרומים. הכי חשוב בתור התחלה זה להכיל, כמובן להציב גבול איפה שצריך, ולשים לב.
בעיקר לשים לב שזה מתאזן מתישהו. מתי? לא יודעת, בעתיד הקרוב. לא בעוד שנתיים.
ואם זה לא, פונים להדרכה הורים, לראות מה עוד אנחנו יכולים לעשות כדי לחזק את הביטחון והקשר, ומשם את תחושת הביטחון של הילדים בעולם.

אני אסגור את הכתבה ואגיד שבאמת, אנחנו חיים חיים משוגעים כאן בישראל.
אין ספר שנכתב על מקומות כמו שלנו, אין אמת מוחלטת, אני חושבת שהאמת היחידה היא הקשבה ללב, והקשבה לקצב של הילדים, ולקצב שלנו.
כמה שיותר הקשבה, ועבודה עם התנועה שמגיעה.
זה אולי נשמע היפי, אבל זה הדבר הכי מחובר לקרקע שיש.
זה מבקש מאיתנו להסכים לראות את מה שהחיים מביאים מולנו, לפתחנו, ולעבוד ביחד עם זה.

זו עבודה קשה, לא פשוטה, אבל היא המדויקת ביותר, תמיד.