אחרי שנדבר על שורשי ההיקשרות,
נדבר על פירות ההיקשרות בצורה לא הכי מעמיקה, אבל מעוררת השראה.
כלומר, מה אנחנו רואים באדם שההיקשרות שלו הייתה בסך הכל בטוחה.
ואני רוצה להזכיר,
שהיקשרות בטוחה זה לא אומר להיות אבסולוטים לכאן או לכאן.
מה שהרבה מפספסים על הגישה ההיקשרותית התפתחותית,
זה שהיא דווקא = כל כך = בגובה העיניים,
היא = כל כך = מכירה בקושי של ההורים, וכל כך מבינה את העולם ההזוי שאנחנו חיים בו היום.
כי כן, הצורה שבה אנחנו ״מצופים״ לגדל את הילדים שלנו ולנהל את החיים שלנו היום,
היא הזויה לגמרי בראי הטבע, האבולוציה.
מערכות העצבים שלנו מגיבות ונראות כמו שהן נראות בדיוק (בין היתר) בגלל זה.
היא לא דורשת מאף אמא להניק, ומאף הורים לעבור למיטת רצפה,
ומאף משפחה לעבור לחינוך ביתי בשמורת טבע.
ממש ממש לא. הפוך, ניופלד לא דיבר על אף אחד מהדברים האלה.
ברור, שהם כולם תורמים להיקשרות.
ברור, שהם כולם הכי קרוב לחיים הטבעיים שאפשר.
אבל הם לא מבטיחים קשר בטוח.. אפשר לנהוג בכל אלו, ולא לראות את המהות של קשר הורה-ילד בכלל.
מה גם, שזה הרבה מאוד להורה מודרני פתאום להבין שהצורה שאנחנו מנהלים את החיים היום,
היא מנותקת ברוב המקרים מהצרכים הרגשיים של ילדינו.
יש היום מיקס מוזר שבו אנחנו אמורים להצליח לשים במרכז את הצרכים שלנו *בפול ווליום* וגם של הילדים שלנו *בפול ווליום*.
זה לא עובד ככה. זה לא עובד ככה בטבע.
זה עובד ככה בחברה המערבית ב-200 שנים אחרונות. וכמו שכבר הסברתי בריל הזה – לא עברנו את האדפטציה הפיזיולוגית לכך.
אז אנחנו יכולים לצפות עד מחר שהתינוקות והילדים שלנו יסתגלו לכל מיני דברים בלי הרבה תיווך ועזרה מאיתנו,
ושזה לא ישאיר בהם חותם משמעותי,
אבל אין שום תשתית פיזיולוגית – במיוחד לא במוח, שתתמוך בזה..
סרטון של מה שמה עם האתגר של אמהות ב2025
טוב די להקדמות, נתחיל!
אני חוזרת על טקסט מהסוף של הרצף של שבוע שעבר,
כדי לרכז ולמקד אותנו שוב 🙇🏻♀️
אפשר להמשיל את שורשי ההיקשרות לשורשים של עץ,
שמתוכו צומחת ההבשלה של הילד,
העלים והפירות הם מימוש הפוטנציאל והתוצרים של ההבשלה שלו.
השורשים, זה הקשר שעליהם מושתת ההתפתחות של הילד וההבשלה.
ילדים זקוקים להיקשרות חזקה ועמוקה כפלטפורמה להבשלה וצמיחה.
השורשים הם בעומקים שונים, ובאמת ההיקשרות הראשונית היא היקשרות דרך החושים.
כל שורש היקשרותי שאנחנו מתחילים איתו, מלווה אותנו כל החיים.
בתחילה של קשר, גם בהמשך חיינו כשזה מגיע לזוגיות ולחברות, הדברים מאוד אינטנסיביים,
אנחנו צריכים יותר אינטנסיביות והשקעה מהקשר כדי ליצור את ההיקשרות, לעומת קשר של 16 שנות נישואין.
קשר של 16 שנות נישואין, הוא יותר חזק ויכול להחזיק הרבה טלטלות, כי בסך הכל הקשר הוא בטוח,
אז גם אם אישה ובעלה רבים שניהם יודעים שזה לא יגרום לפרידה.
לעומת קשר של זוג שרק מתחיל לצאת, ולפעמים גם הערה צינית מיותרת יכולה לפרק את הקשר הבוסרי הזה.
זו ממש הסיבה שבגינה הילדים שלנו כל כך כל כך דורשים ותלויים בנו בהתחלת החיים.
וזו ממש אותה סיבה שבזכותה, אם הקשר איתנו באמת היה בטוח,
הם יגדלו להיות אותם ילדים עצמאיים, בטוחים בעצמם, =נפרדים מאיתנו=.
זו בדיוק הסיבה, שלא תשמעו אשת מקצוע היקשרותית מעודדת אתכם לעודד עצמאות.
כי לא צריך לעודד עצמאות. עצמאות היא נטייה של המוח. נטייה של האדם. להיפך לאינדיבידואל.
עצמאות מבשילה מעצמה, מגיעה מעצמה, ברגע הנכון.
אז איך בעצם היקשרות מעמיקה?
היקשרות מעמיקה בהדרגה ובאופן ספונטני אם מתקיימים התנאים הנכונים.
זה לא מובן מאליו, שילד יהפוך להיות מקושר בצורה עמוקה.
בלידה, מתחיל קשר וחיבור, אבל השאלה היא האם הקשר ילך ויעמיק עם הזמן.
לרוב תחילת הקשר, ב3 השנים הראשונות, תהיה אצל רוב הילדים כן מעמיקה וטובה, אבל זה לא מובן מאליו שהם יעמיקו להיקשרות עמוקה יותר בשלבים המתקדמים.
לא בהכרח שהיום ההיקשרות קורית לפי הרצף שנתאר בהמשך, הם קורים לפעמים בתזמונים אחרים.
שורש היקשרות 1 – היקשרות דרך החושים – גילאים 0 – 1 שנים.
מהרגע שהתינוק נולד ועוד מהרחם, ועד גיל שנה,
התינוק למקושר להיקשרויות העיקריות שלו רק דרך החושים (אמא, אבא, סבא וסבתא, הדמויות שהוא פוגש ביום-יום).
שמיעה, ראייה, ריח, מגע.
זה מתחיל עוד מהבטן, כי הוא מרגיש את הדופק של אמא, שומע את הקולות מסביבו.
כשהוא יוצא מהרחם, הדבר הראשון שאמור לקרות באופן אינסטינקטיבי,
זה חיפוש אחר המבט של האם,
כשזה מתאפשר בצורה הטובה ביותר בחיבור להנקה (שכן המרחק בין העיניים שלהם בהנקה הוא בדיוק המרחק שתינוק שנולד מסוגל לקלוט).
אם אתן לא מכירות, לתינוקות יש אינסטינקט מטורף ברגע הלידה, שמאפשר להם ממש לזחול אל השד.
זה נקרא breast crawl, וחיפוש מהיר ביוטיוב יתן לכם גם סרטונים שמציגים את זה וזה מרטיט וקריפי בו זמנית.
= לא אמרתי עכשיו שאם לא הנקתן דפקתן את ההיקשרות אז בבקשה,
לא לקחת אותי לשם כי לא לקחתי אתכן לשם בעצמי 😉
אני רק מספרת את הסיפור של הטבע =
כשתינוק נולד, ואם נותנים לו להיות עם אמא שלו ישר,
הוא מתחיל לסרוק את הפנים של אמא שלו ישר (גם אם היא לא מניקה אבל מחזיקה במרחק הנכון),
וזו אחת הצורות שבהן התינוק נקשר דרך החושים – חוש הראיה.
זה אומר שכשהוא שומע ורואה את אמא שלו, הוא מקושר אליה.
כשאמא לא נמצאת בטווח ראיה, או מגע, או שמיעה, אין קשר.
ההיקשרות דרך החושים זו השאיפה של האדם בשנה הראשונה,
להיות בטווח מגע, ראיה וריח למי שאנחנו מקושרים אליו.
זה למה, בין היתר, תינוקות מתעוררים בלילה ☺️
וזה בדיוק למה, אנחנו לא רוצות לדכא את ההתנהגות הזו עם אימון שינה,
גם אם הוא עם ״מענה לבכי״ ו״הדרגתי״.
אנחנו לא מעניקות שם שום ביטחון או יכולת לווסת את עצמם,
או כל משפט מכירתי נפלא שנתקלתי בו לאחרונה.
אנחנו בסך הכל אומרות להם ״סביב השינה, הקשר לא פעיל״.
כי תינוק שרוצה ויסות ונחמה מההורה, ומקבל בתמורה טפיחות בישבן *שלא עוזרות לו*,
בהחלט מתייאש בסוף. ולומד שעכשיו אין קשר. שבלילה אין קשר.
אנחנו נראה אצל ילדים גדולים יותר גם,
בתקופות של רגרסיות שהם חוזרים לצורך בטיפול דרך החושים.
השורש הראשון, של החושים מלווה אותנו תמיד.
הם יבקשו שינגבו להם, ושיקלחו אותם, וילבישו אותם,
אפילו שהם כבר ממש יודעים לעשות את זה לבד.
והתפקיד שלנו הוא לא לשכנע אותם אחרת ברגע כזה,
אלא לתת להם מכל הלב ובמקביל – עבודה הורית.
מה קורה כרגע בחייו של הילד שלי – שמעלה את הצורך בזה?
בגלל זה כשמכניסים למסגרת או מטפלת, אומרים לתת בגד של אמא או טטרה עם חלב אם,
זה עוזר לשמור על הקשר גם כשאמא לא שם. הריח שלה כן שם.
וזה גם מה שעוזר אם למשל אחד ההורים נוסע לכמה ימים,
אז משאירים סרטונים מוקלטים מראש (ראיה ושמיעה), ומשאירים חולצה עם הריח.
שורש היקשרות 2 – היקשרות דרך הידמות – גילאים 1 – 2 שנים.
בשנה השניה (גיל 1 – 2 שנים),
כשהילד מתחיל ללכת, ומסוגל לייצר יותר נפרדות,
הביטוי של זה הוא שהוא מחפש להראות דומה לאלו שהוא מקושר אליהם.
ואז מתחיל בחיקוי של הדמויות.
השפה נרכשת דרך חיקוי, בגלל זה בשנה השניה רואים את הההתפתחות של השפה.
נראה פעוטות שמנסים כאילו לדבר בטלפון, ומנסים לנעול את הנעליים שלנו, וכו׳ וכו׳.
זה מאפשר להם להיות קצת יותר בנפרד מאיתנו, כי הם יכולים להחזיק בקשר עם ההידמות.
זה שורש שאנחנו משתמשים בו הרבה כשאנחנו צריכים לעגן את הקשר, והוא מאוד דומיננטי.
אפשר להשתמש בדימיון הפיזי, אפשר גם בדימיון כמו מה שאהבנו בגיל הזה ועשינו וכו׳.
אני למשל אומרת לארבל שהוא ממש דומה לאמא כשהיא הייתה קטנה,
וכפות הרגליים שלו דומות לשלי.
שיש לו את החיוך של אבא וגם את הפופיק שלו 😝
אפשר למצוא נקודות דמיון כל הזמן. אלה הילדים שלנו, ואפשר גם להמציא שגם את,
ממש ממש ממש אוהבת מלפפון. גם אם אין לך רגש מיוחד למלפפון.
בגילאים מתקדמים, שבהם ילדים הם יותר מוכווני חברים,
ניתן לראות שהם עובדים דרך השורש הזה – אוהבים את אותם דברים שחברים אוהבים,
לובשים אותו דבר, נמצאים מאוד חזק בהידמות כלפי החברים שלהם.
השורש הזה הוא דרך לשמור על קרבה גם כשיש פרידה.
וכך ניתן לשמור על חיבור גם כשהילד במסגרת או כשההורה צריך ללכת ויש פרידה.
זה הגיל שבו אם מתקלחים ביחד למשל,
אז בנים יכולים להבין שלהם ולאבא יש את אותו איבר, אבל לאמא לא.
ההידמות היא בסיס חשוב מאוד לשורש הבא דווקא,
שבו אחרי שהבנתי את כל מי שדומה לי, וכל מי ששונה ממני למשל,
אני יכול גם להתחיל להבין מה ״שלי״ ומה לא שלי. יותר מה שלי.
איך שהוא, הכל ״שלי״ בעולם של ילדים (במיוחד הגלידה של אמא, היא שלי).
שורש היקשרות 3 – שייכות ונאמנות – גיל 2 – 3 שנים.
בשורש הזה, זה השלב שהוא רוצה להרגיש שהדמות המקושרת היא רק שלו.
הרבה פעמים אם יש אח קטן, זה ממש יתעצם בגיל הזה, ונראה קנאה. ״אמא היא רק שלי״.
גם כבוגרים במערכות יחסים אנחנו נרגיש שייכות ונרגיש את הרצון הזה.
יחד עם השייכות, מגיעה תחושה של נאמנות.
מאוד תופסים את הצד של ההורים.
הדרך לחזק את השורש הזה זה להגיד בפשטות – אתה רק שלי, ואמא היא שלך.
אם יש עוד אחים אפשר להגיד ״יש לי מקום בלב שהוא רק שלך, ורק אתה יכול להיכנס למקום הזה בלב״.
״תמיד אני אהיה אמא שלך״.
״אתה הכי חשוב לי כי אתה הילד שלי״.
3 השורשים הראשונים מתפתחים בכל הילדים,
כמעט אצל כולם נראה את השורשים האלה.
צריך להיות במשפחה מאוד מאוד מעורערת ומאוד לא יציבה,
ותא משפחתי מאוד מאוד בעייתי כדי שהשורשים האלה לא יתפתחו.
שלושת השורשים האלה נחשבים לשורשים שטחיים.
כלומר, אנחנו נראה אותם אצל רוב הילדים, גם אצל ילדים שאין להם קשר בטוח,
זה לא תמיד כלפי הורה ולפעמים כלפי חברים.
בגיל ההתבגרות, אם ילד הוא מוכוון לחברים ואין לו היקשרות בטוחה עם ההורים,
אנחנו נראה את השורשים האלה כלפי החברים שלו, יתלבשו אותו דבר, ותהיה נאמנות מאוד חזקה לחברים.
זה חלק מהאג׳נדה של הטבע, שהשורשים האלה יתפתחו,
כי לכאורה בגיל 3 ילדים נהיים קצת יותר עצמאיים.
באופן מעניין במיוחד, יש תיאוריטיקנים בשדה של התפתחות האנושות ותיאוריות האבולוציה,
שמסבירים שאם היינו רוצים ללדת את הילדים שלנו בשלב התפתחותי שקול לאיך שפילים או אריות נולדים,
הם באמת היו נולדים סביב גיל 3.
עם הרבה יותר עצמאות, פיזית ורגשית.
השורשים הבאים תלויים בכך שהקשר עכשיו ובהמשך יהיה בטוח,
הם שורשים הרבה יותר פגיעים, הרבה יותר קל לחבל בהיקשרות שם.
שורש היקשרות 4 – משמעות – גיל 3 – 4 שנים.
בגילאים האלה הילד רוצה להרגיש משמעותי להורה.
המוח מבין, שההורה שומר קרוב אליו את מה שחשוב ומשמעותי עבורו.
כאן מתחיל מסע, שממשיך כל החיים, לתחושת משמעות אצל האחר.
כולנו רוצים להרגיש שאנחנו משמעותיים כל הזמן, בזוגיות, בחברות, בכל הקשרים שלנו.
לדעת שמי שאני מקושר אליו – אני יקר לו, וחשוב לו.
ניתן לספר פה את הסיפורים של הלידה, והשנתיים הראשונות, ואיך הם הצחיקו אותנו בגיל שבוע וכו׳.
ולספר שוב ושוב ושוב ושוב.
זה השלב שבו הם בגינת המשחקים ורוצים שנסתכל עליהם, ו״נעוף״ עליהם, ויגישו לנו ציור וירצו שנתרגש ממנו.
בשביל ילד בן 4, זה המשמעות של להרגיש קרוב.
זה גיל שבו אני אגיד לילד ״אני הולכת לעבודה ואחשוב עליך כל היום״,
או כלפי הלילה ״אני אחלום עליך בלילה וזה יעשה לי לילה ממש טוב״,
או אחרי יום ארוך ״כמה חסרת לי היום וחשבתי על מה שאמרת״ וכו׳ וכו׳.
לתת להם את ההרגשה שהם מעסיקים אותנו, שהם חשובים לנו.
זה שורש מאוד פגיע.
אם ילד למשל נמצא על המגלשה, ומבקש שנסתכל על איך הוא מתגלש,
ואני בשיחה עם חברה על הספסל, ואני מסתכלת עליו בחצי עין, זה יכול לפגוע.
זה שורש שיכול מאוד לכאוב כשאנחנו מנפנפים אותם.
הם נפגעים מכל סימן של חוסר משמעות.
זה גיל שבו הם נהיים פיזית בפנים מאוד מתוקים,
זו הדרך של הטבע לעזור לנו לחזק את השורש הזה,
מאוד קשה לא להתלהב מהם ומכל פיפס ופרצוף שהם עושים.
הם מאוד מעוררים בנו חיבה. זה מחזק את השורש הפגיע הזה.
היקשרות זה דבר שמחווט במוח כדבר מסוכן – היא יכולה לפגוע בנו, בלב.
לא בכדי, שאם ההיקשרות שלנו לא הייתה כל כך בטוחה,
או שנפגענו הרבה מאנשים, אנחנו נדע להסביר את זה יופי יופי.
ההקשר הוא מתבקש, באמת נפגעתי מאנשים, ולכן קשה לי להקשר.
אבל גם לטון של ההורות שחווינו יש משמעות גדולה מאוד, אם לא הגדולה יותר.
הטבע לא רוצה להיכנס לשם, ולכן מייצר בסיס שבו הילד מאוד מתוק ומאפשר להקשר שם.
שורש היקשרות 5 – אהבה – גיל 4 – 5 שנים.
המערכת הלימבית מבשילה, והילד מתאהב בהורים שלו.
זה הגיל שמציעים נישואין להורים, זה הגיל שבו מתחילים לצייר לבבות,
שרואים שילדות ״מאוהבות״ באבות שלהם.
עד השלב הזה, הילד אמר לנו שהוא אוהב אותנו מתוך חיקוי ולא כי הוא באמת הבין את המשמעות של זה,
ומכאן, זה ממש מגיע מתוכו.
את השורש הזה, בגלל מבנה התרבות שלנו,
יתכן שנראה מעמיק בגיל יותר מאוחר, 6,7.
ממש אפשר לראות את העיכוב שהחיים שלנו המודרניים מייצרים בהיקשרות דווקא בשורש הזה.
זה שיש עיכוב אגב, לא אומר שמשהו לא טוב.
אצל ילדים רגישים, לפעמים לא רואים את השורש הזה הרבה שנים – דווקא כי זה פשוט לא מבשיל שם.
זהו שורש של אינטימיות רגשית, הילד נותן להורים את הלב שלו, והשלב הזה אקסטרה פגיע.
עם קצת תחושה של חוסר אהבה, של דחיה בקשר.
זה לא אומר שצריך ללכת על ביצים, אנחנו נהיה התנהגותיים לפעמים, אנחנו נאיים על הקשר לא מעט,
אבל כן צריך להעריך את זה ולהיזהר שם.
זה מביא איתו כוח, יש לי עוד יותר יכולת להוביל את הילד, הוא עוד יותר יהיה קשור וקשוב לערכים שלי.
דווקא בגלל הפגיעות הזו, דווקא בגלל שעכשיו יש מימד חדש לגמרי לקשר שלנו.
אם חבר אומר לו שיש לו ריח מסריח – זה לא בהכרח יפגע בו.
אבל אם הורה אומר את זה – זה יכול מאוד לפגוע.
להשאיר חותם לכל החיים.
לי אמרו בילדות שיש לי שתי ידיים שמאליות. שאני שלומיאלית.
ככה ידעו להגיב כשדברים נפלו לי מהידיים או נשברו. בסדר, זה מה שהיה להורים שלי לתת,
אני באמת לא שופטת ומודה על דובשו ועל עוקצו.
אבל זה נחרט בלב, מאוד מאוד חזק.
המילים האלה שהורים אומרים לנו, אנחנו לפעמים אפילו לא מצליחים להבין כמה זה מלווה אותנו.
אני הרבה מאוד שנים למדתי להקפיד נורא להסתיר את אותה שלומיאליות.
לא כי דייקתי את המוטוריקה שלי (שכנראה ששום דבר בה לא היה פגום חח..),
הפוך, יש לי מוטוריקה עדינה בת ז**ה, וגם גסה אחלה.
אבל כל חיי הקפדתי לשבת ישיבה מוקפדת,
ולערבב קפה בכפית בצורה מוקפדת,
ולאכול בצורה מוקפדת, ולעשות הכל בצורה מוקפדת, כשאני בחברת אחרים.
בבית שלי, עם עצמי, עשיתי מה שבא לי. אבל זה נחרט לי מאוד חזק.
ובמקביל גם פחדתי לצאת שלומיאלית, פחדתי לא להצליח.
זה התחיל מדברים שנופלים בידיים וזה נזרק מאוד מאוד חזק קדימה,
כי כמובן שאיפה שאמרו לי שלומיאלית זה לא נשאר שם..
אני מביאה פה סיפור שטחי על משהו עמוק יותר, כי כמובן שתמיד יש עוד גורמים,
אבל אני מרשה לעצמי להשתמש בסיפור האישי שלי כדי להמחיש, כמה אפשר לפגוע בילדים,
כשאנחנו חושבים בסך הכל שהתגובה שלנו לגיטימית.
שורש היקשרות 6 – להיות מוכר וידוע – גיל 5 – 6 שנים.
בשורש הזה עולה הצורך של הילד לשתף אותנו בכל מה שיש בתוכו, במחשבות שלו, ובלב שלו.
הצורך שנכיר אותו, ונדע אותו מבפנים.
זהו שורש של אינטימיות פסיכולוגיות.
בשלב הזה, חלוקת סודות ולפתוח את הלב – נחשב לקרבה.
זה שורש שאנחנו רוצים להעמיק איתו עד לגיל ההתבגרות.
כי אנחנו רוצים שהם יחלקו איתנו את הסודות שלהם.
זה שורש שמאוד קשה להעמקה במבנה החברתי היום,
באיך שהורים תופסים את מערכת היחסים הורה-ילד.
לפעמים נושאים שהילדים מעלים מבהילים את ההורה,
והוא רואה רק את המימד השטחי של מה שהילד מעלה,
ולא את הבפנוכו.
לפעמים אנחנו לנסות לשמוע אצל הילדים שלנו – לא את הסיפור עצמו,
אלא את הרגש שמאחוריו. את מה שזה מעורר אצל הילד.
במערכת יחסים הורה-ילד שיש את ההעמקה הזו,
הכניסה לגיל ההתבגרות בשנים הבאות תהיה יותר קלה גם להורה וגם לילד.
הילד עדיין יעבור את הטרלול של ההתבגרות,
את ההורמונים משתלטים על המוח,
אבל יהיה שם מימד בטוח כל הזמן לשוב אליו,
ודווקא בגיל ההתבגרות כשיש יותר תנועה של נפרדות ויציאה החוצה מהקשר (מצד הילדים),
אנחנו רוצים שיהיו לנו את הכלים מהצד שלנו, ההורים, להחזיק בקשר,
להזמין אותם חזרה לחיבוק העוטף שלנו, ושהם ידעו שיש להם את האינטימיות הזו איתנו.
הרבה יותר קל לגדל ילדים שלא שומר מאיתנו סודות, ופותח את העולם הפנימי שלו.
וזה חלק מהמהות הגדולה של השורש השישי. הוא שורש מורכב, הוא שורש ״מוזר״,
הוא שורש שאפילו קצת קשה לי להסביר לעומק, ואולי כי לא גידלתי עדיין ילד בן שש.
אבל אני יכולה להזכר ולהסתכל מסביבי, והאמת שאני לא חושבת,
שוב, בגלל הנסיבות של החיים המודרניים, שהרבה הורים בכלל יכולים (על לא עוול בכפם)
להגיע לאינטימיות הזו בתוך הקשר עם הילד בן ה5-6 שלהם..
אבל זה טוב לשאוף לשם.
והדבר הכי חשוב להגיד על כל השורשים –
זה שלא ״התקיים״ שורש, לא אומר שאי אפשר לתקן.
לא אומר שאי אפשר לחזור אחורה ולהשתמש בשורש ולהתקדם ממנו לשאר.
הרבה פעמים העבודה בחדר הדרכת ההורים היא הרבה דרך השורשים.
השורשים, הם לא רק ההתפתחות של הילד. אל תראו את זה רק ככה.
השורשים הם דרכים להעמקת קשר.
אנחנו יכולים גם להקשר לאנשים חדשים, דרך שורש מסוים,
בלי לחוות את השורש הקודם איתם.
כשביקשתי מחברה-קולגה שלי, קרולינה ברגר, שתעזור לי להבין את השורש השישי יותר טוב,
היא צחקה ואמרה שזה די מצחיק כי בעיניה אנחנו מחוברות בדיוק דרך השורש הזה.
לא הכרנו מעולם פנים אל פנים,
השיחות שלנו הם פודקסטים אין סופיים אחת לשניה בהקלטות בוואטסאפ,
ואו-הו כמה שהאישה הזו שמעה אותי מתנשמת בהקלטות.
את השורש הראשון לא עברנו.
אולי שורשים אחרים בדרך איכשהו נשזרו, אבל השורש העיקרי שדרכו אנחנו מקושרות,
הוא באמת ה״להיות מוכר וידוע״.
אנחנו מדברות אחת עם השניה על נושאים מאוד אינטימיים,
שלא בטוח שאפילו חשפתי לאנשים אחרים שנוכחים יותר זמן בחיים שלי,
וזה לא עלבון כלפי אותם אנשים, זה פשוט מהות של קשר או הצורה שהקשר נבנה.
דווקא כי יש לנו איזה רחם וירטואלית אחת עם השניה,
מרחב בטוח לגמרי לחשוף את הבפנוכו הכי מוזר והפוך ולא לקבל שיפוטיות בצד השני.
זה בדיבורי סרק ודיבורי עומק.
כי להיות מוכר וידוע, זה דבר שמתפתח כל הזמן.
הילדים שלנו כל הזמן גדלים ומתפתחים, וזה צורך בסיסי כל כך,
שההורים שלי יכירו אותי בפנים. שהם ידעו מי האדם שאני.
שהם יכירו את נבכי הנפש של הילד שלהם.
כמה מאיתנו יכולים להגיד את זה על ההורים שלנו?
שהם באמת מבינים אותנו? לעומק?
