שישי פילוסופי על מנוע פנימי

״מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה – יוכל לשאת כמעט כל איך.״

פרידריך ניטשה

קורס ייעוץ השינה שעשיתי היה הדבר הלימודי היחיד שסיימתי בחיי, חוץ מ12 שנ״ל ומסלול בגרות מנצנץ עם מלא יחידות וזה.

כשהייתי בתיכון הייתי עם נטיה הומנית ברורה, וחוויתי חרדת מבחנים ברורה במקצוע אחד בלבד – מתמטיקה.
ידעתי, שמעולם לא אתעסק בזה, ולמעשה אמרתי לעצמי שהמוח שלי לא בנוי למקצוע הזה.

התחלתי ללמוד יעוץ פנסיוני וניהול תיקי השקעות, וכשהבנתי שסביבי יושבים הרבה אנשים שזו למעשה הקריירה השניה שלהם,
החלטתי שאולי אני עוד לא שם.

התחלתי קורס כדי לשפר מ4 יח״ל ל5 יח״ל במתמטיקה, ולא נראה לי שעשיתי יותר מהשיעור הראשון.
התחלתי ללמוד קורס בסטטיסטיקה באו״נ הפתוחה כדי לנסות להתקדם לכיוון כלשהו,
והסיפור הזה של ממ״ן כל כך בלבל אותי שפשוט פרשתי.

הייתי רשומה ללימודי היסטוריה ומזרחנות באו״נ תל אביב, ופשוט ביטלתי כששלחו את המייל על הבידינג.

אפילו תכנות, למדתי לבד עם קורסים באינטרנט, וגם בהם פרשתי לפני הסוף,
אבל זה בגלל שכבר היה לי פרקטיקה והבנתי שהקורס לא יוסיף לי יותר לידע.

כדי שתבינו כמה המסלול שלי לא ״ישר״ –
בזמן שעבדתי כשכירה כמנהלת פרויקטים, למדתי תכנות עם עצמי בערבים,
פתחתי תיק עצמאי במס הכנסה, התחלתי לקבל עבודות ולקוחות (הרבה לילות ארוכים),
ורק כעבור שנתיים!! אשכרה הלכתי לעבוד בזה כשכירה, פעם ראשונה עם בוס שחונך אותי לעבודה שכבר עשיתי.

ואז הגיע איזה רגע כזה – יאללה אני מנסה שוב ללמוד תואר.
ובגלל שכבר עסקתי בתכנות והעולם של מחשבים מאוד סקרן אותי, והחלטתי שאני רוצה להבין את המכונה שאני עובדת עליה,
את המתמטיקה שמאחוריה, ולא רק את התוכנה שפועלת בה – הלכתי ללמוד הנדסת תוכנה.

יודעות מה קרה?
סיימתי את כל השנה וחצי הראשונות של הנדסת תוכנה בציונים מעולים. 
אני, שכל התיכון חשבתי שאני פשוט לא נועדתי למתמטיקה, סיימתי חדו״א 1+2, אלגברה לינארית, פיזיקה ועוד,
בציונים גבוהים. וסליחה על חוסר הענווה, בקלילות רבה.

על קורסי תכנות אין מה לדבר, זה גם לא פייר, אני באתי עם כל הפרקטיקה ומה שהלך שם היה צ׳יפס בשבילי.
חוץ מאחד ממש מעצבן שנכשלתי בו אבל בואו נאשים את המרצה כי זה יותר קל מלהודות ששמרתי את המטלה לדקה האחרונה מיוהרה מוחלטת.

רגע למה כל המונולוג הזה?
כי מיד אחרי שנה וחצי, כשהלימודים נהיו קצת יותר פרקטיים, הבנתי שאני חייבת לפרוש מהלימודים.
קודם כל מה שלימדו היה רחוק מאוד מהפרקטיקה שאני כבר הכרתי וידעתי לעומק (מה שלימדו באפיון מערכות מידע היה פשוט..
מנותק, מהאפיון בשטח שעושים היום, בפרויקטים של אתרים או מערכות אינטרנטיות, למשל)
ושנית – לא היה לי יותר למה להשאר בתואר.
העסק העצמאי שלי התחיל לפרוח, וזו הייתה בחירה בין לימודים לעסק, והעדפתי עסק 🤑🤑🤑

אבל לא היה כזה קל לפרוש.
הלכתי ימים ארוכים ארוכים ארוכים, עם קושי גדול להודות שאני רוצה לפרוש מהלימודים.
היו לי כל הסיבות ההגיוניות, לא היה שום הסבר מעבר ל״כדאי שיהיה תואר למקרה ש-״.
ועדיין לא הצלחתי לפרוש בלב שלם.

ואז התקשרתי אל אבא שלי.
שאני אגיד ברמיזה יפה, שבשלב הזה בחיים כבר הייתי עם שורש פנימי מאוד חזק,
וכבר התחלתי לשבור בחלק משמעותי בחיים שלי את דפוסי הריצוי שגדלתי עליהם.
או איך לומר במילה אחרת – על פניו ביום יום לא ממש חיכיתי לדעה של אף אחד (אף אחד…..) כדי לקבל החלטה.
ועדיין, הרגשתי את הצורך להתקשר ולעדכן אותו. להתלבט איתו.

הוא אמר לי בן רגע – אין לך שום סיבה להשאר בלימודים, למה שתעשי את זה?
אבא שלי. שהוא ואמא שלי גידלו אותי במסלול המהיר לתואר ראשון מיד אחרי הצבא, ומוטב שיהיה במקצוע שהוא גם מכובד וגם מניב כסף.
ואיך שהוא אמר את זה – ככה כל הצרות שלי נעלמו וזה היה כל כך פשוט לפרוש. ממש, כמו מקל קסמים.

קיבלתי את האישור של המנוע שבגללו בכלל חשבתי שאני צריכה תואר בחיים האלה. והבנתי את זה, רק כשהוא אמר לי בכזאת קלות שאני יכולה לפרוש.

אני מודה שאני אדם כזה, שרוב חיי, המנוע הפנימי שלי היה מבוסס על הרצונות שלי,
וגם אם אני מאוד מתלבטת לגבי משהו, אני יודעת תמיד מן הראשית מה לבחור.
אולי כי אני בת זקונים, אולי כי בת מזל קשת, אולי כי הנשמה שלי עשתה כמה וכמה גלגולים, הסיבה האמיתית לא חשובה.

אבל יש תחומים שבהם המנוע הפנימי שלי, לא היה שלי לחלוטין.
הוא היה הרצון לרצות מישהו אחר. להתאים לתבנית. להתקבל על ידי אחרים.
סיפרתי את הסיפור על המתמטיקה בתיכון ואז בלימודים אקדמאיים,
כי זו הדוגמה הקלאסית האישית שלי למנוע פנימי שמשתנה.

ויש לי עוד המון דוגמאות כאלה.
לפני כ6 שנים שקלתי 15 ק״ג יותר.
מצד אחד, לא רציתי להיות במשקל ההוא. מצד שני, רק התעסקתי בלדבר על כמה שאני רוצה לרדת במשקל מבלי באמת לעשות עם זה משהו.
המנוע הפנימי שלי היה – להיות שאפה. להראות כמו איזה דוגמנית שראיתי איפשהו.
יותר עמוק מזה – להיות שווה יותר בעיניי החברה, אם תרצו.

דווקא כשהתחלתי לחוות התעוררות רוחנית, התחלתי להשיל במשקל, בקצב בריא, בקצב שהיה נכון לי,
עד שהגעתי למשקל שנוח לי בו, וזה אפילו לא היה המספר שעניין אותי. זו הייתה תחושה כללית פנימית.
המנוע הפנימי העיקרי שלי שם היה טיפוח הגוף, קבלת אורך חיים שמיטיב עם הגוף שלי, התחלתי לעשות ספורט ולאכול הרבה יותר מאוזן,
והכל הגיע לבד, לא התאמצתי בשביל זה, לא התעניתי בשביל זה, זה פשוט קרה מעצמו.

ואם נעלה את זה ברמה הרוחנית רגע, כי שישי פילוסופי וזה,
המנוע הפנימי חייב לחיות בהלימה עם הלב שלנו. הוא חייב להיות באמת, פנימי, ולא חיצוני.
הוא חייב להיות דבר שנובע מתוכנו, לחלוטין, שאנחנו שלמים איתו. 
שמהדהד לנו החוצה, מבפנים, את הפוטנציאל הגולמי שלנו.
לכל בני האדם יש ניצוץ בתוכם, ממש לכולם, גם לרשעים הגדולים ביותר שההיסטוריה ידעה.
כולנו נגועים באבק כוכבים, ולכולנו יש ניצוץ אלוהי (ולא צריך להאמין בבורא מסוים כדי להתחבר לזה),
ניצוץ שמבקש להוציא מאיתנו את האיכות האישית שלנו, האמיתית, ההרמונית, שנועדה להצטרף לפוטנציאל האנושי השלם.

הרבה פעמים שאנחנו נאמנים לעצמנו, כשאנחנו דואגים שהמנוע הפנימי יהיה אמיתי, כנה, למה שאנחנו מאמינים ורוצים,
אנחנו מפחדים מאוד שזה יעבור כמרוכז בעצמנו. שזה יפגע באחרים.
כשאנחנו באמת נאמנים לעצמנו בעשייה הכוללת שלנו – קורים שני דברים מרהיבים בעיניי:

1. הדברים מקליקים. אחד. אחרי. השני. הפידבק שאנחנו מקבלים חזרה מהחיים הוא מהמם – כל מליצי היושר רוצים להגיד לנו ״מעולה, תמשיכו ככה״,
התפקיד שלנו זה להיות מסוגלים להאזין לזה. לכל המסרים הקסומים והדרכים הנסתרות שיש להם להעביר לנו את זה.
2. אנחנו עושים טוב בעולם הזה. אנחנו משאירים את החותם האישי שלנו, גם אם הוא קטן, גם אם לא יכתב עלינו ערך בויקיפדיה, 
אבל אנחנו משאירים את החותם שלנו בעולם הזה בצורה שעוזרת לאנושות כולה להתקדם בכיוון טוב יותר. כי כשאני פועלת בעשייה שלי מהמקום הטהור שלי,
אני מפיצה אור בעשייה עצמה. כשאני מצליחה להפיץ אור, אני בעצם עוזרת לקדם את האנושות עוד צעד בתוך המסע הענק של כולנו.

ומה אני רוצה שניקח איתנו לסופ״ש הזה?
את השאלה – מה אני יודעת שאני עושה בחיים האלה מתוך מנוע שנוי במחלוקת, ומסרבת להקשיב לעצמי?