שישי פילוסופי על אמונה

ריבונו של עולם אם נדבר גלויות
לפעמים אין לי כח בעולמך להיות
אנה מפנך אסתתר?
מה אטען מה אצטדק מה אדבר?

– מתוך השיר ״אייכה״ של שולי רנד

נשטפתי היום בהרבה ייאוש.
ראינו יהונתן ואני פרק בסדרה ״ילד רע״ שמגוללת את הסיפור של דניאל חן,
סטנדאפיסט צעיר בן דורנו, שאיך לומר בפשטות, לא עברה עליו ילדות קלה בכלל.

המפגש מול סיפור החיים שלו הציף אותי בייאוש גדול יותר,
גבוה יותר, ייאוש שאני פוגשת הרבה פעמים כשאני שומעת על ילדות ונעורים של אחרים.
אני לא רוצה להכנס מדי לעומק של מה בדיוק הייאוש ומה השורש שלו,
אבל כשיצאתי מהבית לאסוף את ארבל (יום שישי זה יום של חלה אנחנו לא נפספס!),
ידעתי שהתשובה שלי לייאוש, תהיה האמונה.

אני כבר סיפרתי פעם, לדעתי, שגדלתי בבית עם הורים ממוצא סובייטי.
ברוסיה הסובייטית לא היה מקום לדת, בטח שלא לאלוהים,
ואמונה זה לא דבר שדובר בבית שלנו בכלל,
בואו נגיד – לא אמונה במובן היותר קלאסי של דת.

אני חושבת שכששאלתי את אמא שלי ז״ל בגיל 16 אם יש אלוהים,
היא הסתכלה עליי מבולבלת וכאילו תהתה איתי בקול רם –
״אני באמת לא בטוחה. אני חושבת שכן״.

הקשר שלי עם רוחניות כנראה התחיל בגיל מאוד צעיר,
ובמדינה כמו שלנו בה לומדים תורה, ועולם הדת נמצא תמיד מאוד סמוך,
מאוד קל להתקרב. בכל מיני דרכים, חלומות (ראי ערך שישי פילוסופי על משלי ט׳),
נטיות טבעיות שלי ומשיכות טבעיות שלי לטקסים, החיפוש אחר משהו גדול יותר תמיד נכח.

שוב, ההיסטוריה נמצאת בשישי פילוסופי שקישרתי אליו בהתחלה,
אבל מצאתי בנקודה מסוימת מקום שאפשר לרוחניות שבי לפרוץ החוצה,
ואני אומנם כבר לא לומדת שם, אבל הרוחניות היא חלק ממני.

אמונה, כשלעצמה, משחקת תפקיד חשוב בחיים בעיניי.
אחת מהתובנות הגדולות שלי הן, שהחיים חייבים להיות מורכבים מהטוב-הטוב-ביותר,
ומהרע-הרע-ביותר.
שצחוק מתגלגל של תינוק, ורצח בדם קר, מתקיימים באותו עולם בעת ובעונה אחת.
שזה חלק, מהחיים האלה, מהמסע הכולל של כולנו.

אבל, בסוף, גם הנשמה שלי בחרה להגיע לכאן לעוד סיבוב תיקונים,
ולא להמשיך לאוקיינוס הגדול יותר, מה שאומר שיש את המגבלות של הדבר הזה –
להיות בן אנוש.
זה אומר שיש רגעים בחיים שאין לנו הסבר בשבילם.

חלק מהגורל הקולקטיבי של בני אדם טמון במכשיר הנפלא והמשוכלל הזה שקיבלנו – מוח.
ובתוך המוח יותר חזק מזה, הרציונל.
לא סתם, אנחנו מחפשים להסביר דברים בצורה רציונלית. זה דווקא חלק מהמגבלה שלנו.
למעשה, לא כל תופעה אפשר להסביר בצורה רציונלית. אם תרצו, המדע הוא כולו אוסף של הסברים רציונלים,
לתופעות שלבסיס של הבסיס שלהן, אין באמת הסבר.

בדיוק כמו, שתיאוריה המפץ הגדול, היא תיאוריה.
ותיאורית האבולוציה, היא תיאוריה.
כי בבסיס של הבסיס של הדברים, אנחנו לא באמת מבינים, באמצעים הקיימים לנו היום,
מה המקור של הכל.

ואם להיות כנה, כנראה שלא נוכל להבין את זה,
במופע הזה של הנשמה – ״בן אנוש״,
לא חשוב כמה משוכלל ובעל טכנולוגיה הוא יהיה.
קצת כמו שיש דברים שילדים קטנים לא צריכים להבין עדיין,
תוכן שהוא לא להם, ידע, שאין להם מסוגלות להכיל,
באופן דומה ככה גם אנחנו.

במקום הזה נכנסת אמונה.
למעשה, לתפיסתי כמובן, האמונה הגיעה לפני שהדתות הגיעו.
האמונה הייתה, ועודנה, הקשר שלנו לאלוהות, למשהו גבוה יותר מאיתנו.
לא צריך להאמין באלוקים כלשהו, גדול ופטרוני,
אפשר פשוט להסכים שיש פה בעולם כוח או כוחות שמובילים דברים.

כשהדתות נכנסו לסיפור הן ניסו, בדיוק באותו אופן שבו אנחנו מנסים היום באמצעים ״ריאלים״,
להסביר את מה שאנחנו חווים. הן ניסו לעשות גשר, בין הרוח, הבלתי נראית, זו שאנחנו רק חווים בלב,
לבין הגשמי, שאנחנו כן רואים. שאנחנו כן מבינים עם החושים שלנו.
וכדי להשאיר את הקשר הזה חי ובועט, נוצרו טקסים, ומסורות.

בעיניי, האמונה האמיתית לא יושבת בסט של חוקים וכללים, עשה ואל תעשה,
אלא, בהבנה שכן יש משהו שהוא גדול ממני.
ולא שהוא גדול ממני, והוא מחליט עליי, ואין מה לעשות,
אלא שבזכות הדבר הגדול הזה ממני, יהיה אשר יהיה,
צריכים להתקיים בעולם הקשה והקל גם יחד.

כשאני מיואשת, התרופה נמצאת ברוח, כי היא עוזרת לי להתעלות מעל הציר של סבל-הנאה.
ואגב, דווקא כאן אני מכניסה טקסים ותפילות.
כי אני מכירה בעובדה, שאני כבת אדם, צריכה גישור, ביני לבין הרוח.
אז אני בוחרת לקרוא ברכת השחר, או שאני מדליקה באופן נקודתי נרות שבת ומדברת עם אלוהים,
או שאני פונה לכתבים כלשהם, היום ביקשתי מחברה שתשלח לי אפילו פרקי תהילים שמרוממים נפש מיואשת.

לא כי יש לי מחשבה שרק ביהדות יש את המזור,
פשוט זו הדת שסביבה גדלתי, ולכן הטקסטים קרובים לליבי יותר מאשר, למשל,
טקסטים מהברית החדשה או מהקוראן.

ועם זאת,
יש גם טקסטים משם ומשם שאני מאוד אוהבת לקרוא שמחברים אותי בדיוק לאותו מקום גבוה יותר.
כי זה החלק החשוב באמונה, בעיניי.
לא איך היא נראית, לא איך היא יוצאת החוצה.
אלא איזה מקום היא תופסת בתוכי. איך היא מאפשרת לי להתעלות מעל המגבלות של האנושי,
ובמיוחד, איך היא מקום של חיבוק גדול ומשענת חשובה ברגעים שקשה.
ברגעים שלא מובן לנו למה אנשים צריכים לסבול.

נסגור את שישי פילוסופי הזה דווקא בטקסט הכי יפה שקראתי מהברית החדשה אי פעם.
אני לא רבנית אבל אני מאמינה שזה לא אפיקורוסיות לקרוא טקסט שבלב ליבו,
מדבר על רגש גבוה מאוד, חזק מאוד, אהבה.
האהבה היא לא רק האהבה שלי לבעלי או לבן שלי, או לכלב שלי.
האהבה היא אחד הרגשות האוניברסליים הגבוהים והגדולים ביותר, וכשאנחנו מרשים לעצמנו,
אנחנו יכולים להיות צינור שמקבל אותה בצורה הטהורה ביותר.

האיגרת הראשונה אל הקורינתים פרק יג, הברית החדשה

1 אִם־בִּלְשֹׁנוֹת אֲנָשִׁים וּמַלְאָכִים אֲדַבֵּר וְאֵין־בִּי אַהֲבָה הָיִיתִי כִּנְחשֶׁת הֹמָה אוֹ כְּצִלְצַל תְּרוּעָה׃
2 וְאִם תִּהְיֶה־לִּי נְבוּאָה וְאֵדַע כָּל־הַסּוֹדוֹת וְכָל־הַדָּעַת וְאִם תִּהְיֶה־לִּי אֱמוּנָה רַבָּה עַד לְהַעְתִּיק הָרִים מִמְּקוֹמָם וְאֵין־בִּי הָאַהֲבָה הָיִיתִי כְּאָיִן׃
3 וְאִם־אֲחַלֵּק אֶת־כָּל־הוֹנִי וְאִם־אֶתֵּן אֶת־גּוּפִי לִשְׂרֵפָה וְאֵין־בִּי הָאַהֲבָה כָּל־זֹאת לֹא תוֹעִילֵנִי׃
4 הָאַהֲבָה מַאֲרֶכֶת־אַף וְעֹשָׂה חָסֶד הָאַהֲבָה לֹא תְקַנֵּא הָאַהֲבָה לֹא תִתְפָּאֵר וְלֹא תִתְרוֹמָם׃
5 לֹא תַעֲשֶׂה דְּבַר־תִּפְלָה וְלֹא־תְבַקֵּשׁ אֵת אֲשֶׁר־לָהּ וְלֹא תִתְמַרְמַר וְלֹא תַחֲשֹׁב הָרָעָה׃
6 לֹא תִשְׂמַח בָּעַוְלָה כִּי עִם־הָאֱמֶת תִּשְׂמָח׃
7 אֶת־כֹּל תִּשָּׂא אֶת־כֹּל תַּאֲמִין אֶת־כֹּל תְּקַוֶּה וְאֶת־כֹּל תִּסְבֹּל׃
8 הָאַהֲבָה לֹא־תִבֹּל לְעוֹלָם אֲבָל הַנְּבוּאוֹת תִּבָּטַלְנָה וְהַלְּשֹׁנוֹת תִּכְלֶינָה וְהַדַּעַת תִּבָּטֵל׃
9 כִּי־קְצָת הוּא שֶׁיָּדָעְנוּ וּקְצָת הוּא שֶׁנִּבֵּאנוּ׃
10 וּכְבוֹא הַתָּמִים אָז עָבוֹר תַּעֲבֹר הַקְּצָת:
11 כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עוֹלֵל כְּעוֹלֵל דִּבַּרְתִּי כְּעוֹלֵל הָגִיתִי כְּעוֹלֵל חָשָׁבְתִּי וְכַאֲשֶׁר הָיִיתִי לְאִישׁ הֲסִירֹתִי דִּבְרֵי הָעוֹלֵל׃
12 כִּי כָעֵת מַבִּיטִים אֲנַחְנוּ בְּמַרְאָה וּבְחִידוֹת וְאָז פָּנִים אֶל־פָּנִים׃
13 כָּעֵת יוֹדֵעַ אֲנִי קְצָתוֹ וְאָז כַּאֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֵדַע אַף־אָנִי׃
14 וְעַתָּה שְׁלָשׁ־אֵלֶּה תַעֲמֹדְנָה הָאֱמוּנָה וְהַתִּקְוָה וְהָאַהֲבָה וְהַגְּדוֹלָה שֶׁבָּהֶן הִיא הָאַהֲבָה׃