שישי פילוסופי על אושר

"את עוד מתרגשת מהים
אני לא מרגש אותי כלום
חוץ מכדורגל
את עוד מדברת עם הים
אני לא מדבר אליי כלום
הבל הבלים הכל הבל
חוץ מכדורגל"

– מתוך השיר ״חוץ מכדורגל״ של חנן בן ארי

אושר הוא מושג חמקמק מאוד.
אני חושבת שהוא דבר שכולנו רוצים להשיג, או מרגישים שהיה לנו בנקודת זמן מסוימת,
אבל חלק מהחידה המערבית היא – איך משיגים אושר? איך נהיים מאושרים? ובעיקר – מהו אושר?

בהסתכלות תרבותית באמריקה יש את ״החלום האמריקאי״, בית עם גדר לבנה, כלב, אישה ו-2 ילדים,
הרבה כסף בבנק, מכונית גדולה בגראז׳ – והנה לכם משוואת האושר.

באירופה אני מדמיינת לעצמי שהאושר עשוי מפטל ואוכמניות, טיולים בין מדינות בסופי שבוע וטבילה באגמים קפואים אבל להם זה לא מזיז כי .. אירופה.

בני האדם נגזרו לנוע על הרצף שבין הנאה לסבל כל הזמן,
זה חלק מהמהות שלנו.
זה חלק מהמסע האישי של כל אחד, וזה חלק מהמסע המשותף של כל הנשמות שכאן ביחד.

אז, מה זה בכלל אושר אם ככה?
זה בכלל מצב שאפשר לשהות בו? או משהו שאנחנו משקרים לעצמנו לגבי דבר קיומו?

אחד הספרים שעוסקים בעיניי בין היתר באושר, הוא ״האלכימאי״ של פאולו קואלו.
הספר מספר על סנטיאגו, רועה צאן שמגלה שיש אוצר שקבור איפשהו במצרים הרחוקה.
הוא יוצא לאיזה מסע גדול מאוד, ועובר דרך המדבריות של צפון אפריקה, ופוגש המון דמויות מרתקות בדרך.

יחסית בתחילת הספר מובא משל פשוט וקולע.
הוא מספר על סוחר ששולח את בנו ללמוד את סוד האושר מפי האדם החכם בעולם.
כשהבן מגיע אחרי מסע ארוך אל הטירה של הסוחר הוא נכנס ורואה בתוך האולם פעילות רבה מאוד,
סוחרים שבאים והולכים, שיחות בכל עבר, תזמורת שמנגנת, אוכל ושתיה.
אותו איש חכם מאוד, בעל הטירה, שוחח עם כולם והצעיר שהגיע אליו ללמוד חיכה במשך שעתיים עד שהגיע תורו.

כשדיברו, הסביר החכם שאין לו זמן להסביר את סוד האושר כרגע.
הוא הציע לצעיר לסייר בארמון ולחזור אליו בעוד שעתיים,
וביקש ממנו שבינתיים, יקח איתו כפית שנתן לו, עם שתי טיפות שמן בכפית,
ושלא יניח לשמן להישפך.

כך היה, ואכן הצעיר שמר על השמן בתוך הכפית,
ומתום שעתיים חזר אל החכם.
החכם שאל אותו, האם הוא ראה את כל הדברים המרהיבים שבארמון,
את השטיחים הפרסיים בחדר האוכל, את הגן שנדרשו 10 שנים ליצור אותו,
את כתבי היד העתיקים בספרייה.

הצעיר מודה בפני החכם במבוכה שלא ראה כלום, שכן דאג רק לא לשפוך את השמן.
החכם שולח את הצעיר לסייר שוב בארמון, באמירה ״אין לבטוח באדם אם אין מכירים את ביתו״.

הצעיר שמח, לקח את הכפית עם השמן וחזר לשוטט בארמון.
הפעם הוא ראה ה-כ-ל. מכל וכל.
כשחזר אל החכם סיפר בהרחבה על כל מה שראה וחווה.
הפעם, החכם שאל אותו – מה עם טיפות השמן שהפקדתי בידך?

הצעיר, נבוך שוב, הבין שהשמן איננו.
החכם באדם אומר לצעיר:
״אם כן, יש רק עצה אחת שאני יכול לתת לך,
סוד האושר הוא לראות את כל נפלאות העולם,
ולעולם לא לשכוח את שתי טיפות השמן בכפית.״

כמה אנחנו עוסקים באושר, בתרבות שלנו.
כמה אנחנו מחפשים להגיע לאושר.
אנחנו עושים כל כך הרבה פעולות ביום-יום שלנו,
כדי להיות מתישהו איכשהו מאושרים.

עמלים על קריירות, מלקטים תארים,
מתחתנים, נהפכים להורים,
מחפשים תוך כדי את האושר בדמות של עוד חוג,
או עוד סדנא, עוד דרך חדשה שאנחנו פותחים לנו,
שהפעם בוודאי נהיה מאושרים בה.

אבל מה האושר שווה,
כשהוא בעצם לשמור על שתי טיפות שמן באדיקות?
מה האושר שווה, כשהוא רק ההצלחה שהצלחתי,
המאמץ הכביר, שממנו נובע ההישג,
רק ההישג הנקודתי שקצרתי, או כמה הישגים ברצף שקצרתי?
אולי זה לא אושר? אולי זה שוב, השהייה ברצף שבין סבל להנאה?

הרי מה קרה אצל הצעיר ברגע הראשון,
כשהצליח לשמור את טיפות השמן?
הוא לא נהנה בכלל מהדרך. הוא לא נהנה מהארמון.
הוא כל כולו היה נעול על המטרה – לשמור על טיפות השמן.

על אף שהחכם באדם שלח אותו למסע ברור – לסייר בארמון.
אבל הוא ראה רק את טיפות השמן,
והרגיש מחויב להצלחה – שהיא לשמור על טיפות השמן האלו.
זה כל מה שהוא דואג לו, ״המטרה״.

להתאמץ מאוד ואז לקצור הישג ולקבל עליו מחיאות כפיים,
וטפיחות בשכם או האדרה,
זה מדהים, וזה נעים, וזה נחמד. אבל זה אושר אמיתי?
לכמה זמן ההישג הנקודתי שומר אותי בתחושה שאני – מאושרת בחיי?

אני מכירה המון אנשים שיש להם המון הישגים בידיים,
ויגידו במחי יד שהם אינם מאושרים באמת.
שהם עוד לא הגיעו לאושר.
אולי רק כשהם יצליחו לעשות כך וכך סוף סוף, הם יהיו מאושרים.

ומנגד,
מה האושר שווה, כשאנחנו שוכחים את שתי טיפות השמן שבידיים שלנו?
כשאנחנו כל הזמן עסוקים בלהנות מהדרך, אבל אין כוכב צפון?
אין משהו פנימי לשמור עליו? אין משהו פנימי שמנחה אותנו, בתוך הדרך.

כשהצעיר מטייל בארמון ושוכח לגמרי מטיפות השמן,
הוא רואה כל כך הרבה דברים בשעתיים.
הוא רואה כתבים עתיקים, ושטיחים מרהיבים, וגן מדהים,
הוא חווה מכל החושים, אבל הוא עסוק רק בחוויה.
הוא שוכח, שהפקידו בידיו שתי טיפות של שמן, שעליהן הוא צריך לשמור.

אם כן,
אולי האושר טמון באיזון.
אבל לא בהכרח האיזון שבין לאכול סוכר לבן לבין קינואה,
ולא האיזון שבין הזמן שאני מבלה במסך והזמן שאני מבלה בקריאת ספרים.
אולי, האושר טמון באיזון שבין ההתקדמות קדימה,
אל עבר הדבר הבא בחיים שלי, במסע שלי, אל עבר השיעור הגדול הבא,
או ההרפתקאה הגדולה הבאה אם תרצו,
תוך כדי שאני שומרת על מה שכבר יש לי בידיים.

תוך כדי שאני נותנת לשתי טיפות השמן הייחודיות שלי,
תמיד להזכיר לי שיש מרכז לחזור אליו, בין הידיים שלי.
אולי כשאנחנו מוצאים את האיזון, בין ההרפתקה, לבין התרמיל שעל הגב,
אנחנו באמת יכולים לשהות באושר,
ולהגיד בחיוך צנוע – אני מאושרת.