סמכות הורית

אז דיברנו על הורה-פסל והורה-גנן,
שהם היו ייצוג לשני סגנונות הורות שונים לחלוטין,
ודיברנו על דרכים להעמקת הקשר או בשמם הקליט ״שורשי ההיקשרות״,
אבל בואו ניגע בלב של הקונפליקט של הרבה הורים עם הגישה,
וזה בעצם – האם הגישה היא גישת הורות רכה? האם חסרים בה גבולות?
האם ילדים שגדלים תחת הגישה ההיקשרותית, הם בעצם ילדים שלא מבינים סמכות מהי?

ואם אין לך את כל הרקע שעשינו עד לכאן –
אז תשלימי את הכתבות שכאן ♥️

קודם כל ננקה את המושג הורות רכה, ברשותכם.
וזה יהיה זריז – הורות רכה, על שום מה?
הורות רכה, על שום שהורות ״נכונה״ עד לא מזמן הוגדרה דרך גבולות נוקשים,
דרך עונשים ופרסים, דרך מערכת של התניות בתוך הקשר, והרבה כיפוף ושבירה של אופי הילד,
כדי שיגדל ויתאים לחברה, להורים שלו,
ולא בהכרח כדי שיהיה האינדיבידואל שהוא.

כל אלו קיבלו כסות של – לפתח תחושת מסוגלות, להיות עצמאי,
ללמוד להתמודד, להיות מחוספס כי החיים בחוץ קשים,
אבל בסוף הם בכלל לא מקדמים את האינדיבידואל כיחידה עצמאית.
הם מקדמים את האינדיבידואל שיתאים לשטנץ החברתי.

זה לא אומר שאין חשיבות לחוקים חברתיים, כן?
ברור שיש, זה נקרא להיות חלק מחברה.
אבל זה דבר שמתפתח בתוכנו באופן טבעי.

אז הורות רכה – ניקינו.
הגישה ההיקשרותית היא לא גישת הורות רכה,
ויש לי סלידה מההגדרה הזו כי מראש להגדיר את זה כהורות רכה,
שם את זה באיזו קטגוריה שיותר מזלזלים בה.

לא.
הגישה ההיקשרותית היא הדבר הכי קרוב שיש בעיניי להורות הטבעית.
הגישה ההיקשרותית היא פשוט, גישה להורות.

נמשיך!
אז מה זה בעצם סמכות הורית, בתכלס?
או אם נשאל יותר טוב – מה גורם לילד לעקוב אחרי ההורה שלו?
אז נכון שנגענו בזה בסגנונות ההורות אבל היום נצלול לעומק יותר של – איך הטבע תומך בסמכות הורית,
או יותר נכון, למה אנחנו לא באמת צריכים להתאמץ כל כך שהילדים שלנו יקבלו את הסמכות שלנו.

מושג שמאוד אוהבים בגישה ההיקשרותית, ותשמעו אותו הרבה,
ולפעמים הוא תופס אנשים שלא מכירים את הגישה – ״לא מוכנים״,
הוא ״אלפא ותלות״.
יחסי אלפא ותלות, שמישהו אחד הוא יותר אלפא בקשר,
והמישהו האחר הוא יותר בתלות בקשר,
הם מיצג טבעי של קשר ומערכת יחסים.
בתוך זוגיות למשל, זה טנגו כזה שאנחנו מנהלים בינינו,
פעם אני האלפא וזוגי בתלות, פעם אני בתלות וזוגי באלפא.
בין חברים, גם, לפעמים אני צריכה יותר את חברה שלי שתראה לי את הדרך (היא אלפא, אני תלות),
ולפעמים זה מתהפך בינינו.

ומה בין הורה לילד?
בין הורה לילד לא אמור להיות טנגו.
האלפא, האוחז בקשר, אמור להיות תמיד ההורה.

אבל, כמובן.. בואו נצלול עוד יותר עמוק.
מה זה בכלל, להיות בעמדת אלפא?
כי אלפא זה נשמע נורא זכרי ומזעזע, וזה לא כזה, בכלל בכלל.

נתחיל מזה, שלהורים באופן טבעי, וזה באמת מוטבע בנו,
בזכות עשרות אלפי שנות אבולוציה, יש את האינסטינקטים הדרושים להיות אלפא.
למעשה, בתוך ההיררכיה הורה ילד, המושג אלפא, צריך להאמר ככה –
שעמדתו של ההורה היא לתת ולספק, באמצעות אינסטינקטי אלפא.
כלומר זה יצר, זה יצר שיש לכולנו כשאנחנו נהפכים להורים, מי מאיתנו יותר, מי מאיתנו פחות.

מנגד, לילדים יש את היצר להיות בתלות מולנו בתוך הקשר.
זו העמדה הטבעית להם מולנו,
לכן זה פרדוקסלי שאנחנו ״דוחפים״ אותם לעצמאות..
אנחנו תמיד אומרים שהעצמאות באה מתוך תלות – כי רק כשהילד נמצא בעמדה הטבעית שלו,
בתוך קשר בטוח, שבו הוא מרגיש שהוא יכול להיות ״תלוי״ ללא תנאים – הוא מסוגל לחקור את העצמאות שלו.
שההורה תמיד יהיה שם לקבל אותו גם ברגשות הכי פגיעים שלו,
[שזה לא אומר שאין גבולות,
יש גבולות, אבל לא מדברים על גבולות היום,
והתפיסה שאולי יש לכם לגבולות היום, היא לא התפיסה ה״בריאה״ לגבולות].

וכמו שלנו יש אינסטינקטים של אלפא, להם יש את האינסטינקטים להיות בתלות.
בואו נראה איך האינסטינקטים משרתים אחד את השני, בתוך קשר בריא –

אני אפרט את האינסטינקטים עכשיו,
ותנסו לחשוב בעצם על הקורלציה ביניהם – הם שני צדדים של מתרס אחד,
ואחד לא יתקיים בלי השני, כלומר, כשכל אחד במערכת יחסים נמצא ״במקומו״, הדברים יתאפשרו לשני הצדדים,
אבל, אגב, האחריות היא אצל ההורה תמיד 🙂 מה לעשות, ככה זה

מצד ימין האינסטינקט של הילד (תלות), מצד שמאל האינסטינקט של ההורה (אלפא) –

להבין את מקומי ומה עליי לעשות🔹 לעזור להתמצא וליידע
לשרת ולציית🔹 להגן ולשמור על ילדינו
לחפש עזרה והכוונה🔹 להדריך ולכוון
להעריץ, להסתכל למעלה🔹 לדאוג להם, לכל צרכיהם
להשתייך למישהו🔹 לאחוז בהם כמשהו ששייך לנו (לא במובן החומרי)
לעקוב אחרי מישהו🔹 להנהיג ולהוביל מישהו
להמתין להוראות🔹 לתת הוראות (שוב, אל תחשבו על צבא בסדר?)
לחפש הדרכה🔹 להעביר את הערכים, המוסר ואמות המידה שלנו לילדינו
לענות ולהתאים לדרישות🔹 לפקד ולהכתיב (לא צבא לא צבא!!!!)

אולי חלק מהדברים לא עברו לכם בגרון, וזה בסדר, כי הם מעלים לנו תחושה של צבא.
אבל בצבא, אני כאילו אמורה להקשיב למפקד שלי מכורח תפקידו,
שזה שוב – הורה-פסל.
למרות שבינינו… אני אקפוץ מול רימון בשביל המפקד אם הוא מפקד ששווה את זה.
לא בשביל כל מפקד קופצים.

ובמובן הזה, לא בשביל כל הורה – האינסטינקטים יעבדו, הילד יתמקם בעמדת התלות.
הילדים שלנו לא צריכים להקשיב לנו, מכורח התפקיד שלנו – ״כי אמרתי״.
הם יקשיבו לנו בלי שנבקש, יסכימו ללכת אחרינו, יתנגדו פחות, ישתפו פעולה יותר,
כשאנחנו נהיה בעמדה הנכונה שלנו, מתוך כוח פנימי, ולא מתוך כוחניות.

כוחניות זה למשל, לצעוק, לכעוס, להפעיל סנקציות מתוך גחמה הורית,
(זו הראיה הלא בריאה של גבולות,
עכשיו תפסיק כי ככה אמרתי, אבל גם לי לא ברור למה הגבול הזה חשוב),
אבל בראי הטבע? זו השתוללות.
זו יציאה מעמדת האלפא.

תחשבו על הפעם האחרונה שראיתם מישהו,
עומד בדיוק בעמדה שאתם עמדתם בה, למשל, לפני בקשת העלאה בעבודה,
או לפני החלטה שמרגישה לו מאוד חשובה.
ואתם כבר צעדתם בדרך הזו, אתם כבר יודעים מה המשמעות והמהות של הדרך הזו,
ואתם אפילו מבינים את ההתרגשות של הבן אדם השני.

והאדם הזה מביע לכם את כל רגשות הבהלה שהוא מרגיש, והבלבול, והחששות,
ואתם דווקא רגועים מולו. פתאום אתם מלאים באמפתיה.
אתם מבינים, שהוא צריך לעבור את השער שהוא ניצב מולו כרגע,
אבל שלכם אין איך פיזית להעביר אותו את השער. אתם יכולים רק לתמוך מבחוץ,
לתת הכוונה טובה, אולי לתת מקום למה שהוא מרגיש, להביע אמפתיה שגם אתם הרגשתם בדיוק ככה פעם.

עכשיו נניח שהאדם הזה הוא הילד שלכם,
כשהוא מתנגד לכם בכל הכוח. למה שאתם רוצים שהוא יעשה עכשיו.
בסוף, בואו לא נשכח, שבהורות יש המון כפיה של הרצונות שלנו על הילדים שלנו (וזה חלק מהעסקה וזה בסדר).
אם הילד שלי מתנגד לי ואני משתוללת ביחד איתו גם,
אף אחד מאיתנו לא נמצא בעמדה שלו.
אם שניים משתוללים ומאבדים את המרכז, מי יושב על הכיסא? מי מדריך?

אגב, יש עוד צד שזו הורות מתירנית.
שמאוד נותנים לילדים להוביל, והם כל הזמן בוחרים בחירות,
ושבמובן מסוים ההורים רק זורמים עם הילד כל הזמן, שאין שם הובלה של ההורה.
זו גם צרה של העידן החדש.
או הורות לא נוכחת, שההורים לא ממש בנוכחות הרגשית שלהם.
שהחיים איכשהו עוברים מעצמם.
אז בשנים הראשונות הילדים יעקבו אחרי ההורים,
אבל זה יתמוסס מאוד מהר ככל שהם יגדלו.

כל מה שאמרנו עד עכשיו – זו המהות האמיתית של סמכות הורית טבעית.
אבל, בהתחלה אמרתי, שלא צריך לעבוד בשבילה.
שיקרתי. כי בעולם שלנו, בחברה המערבית, צריך לעבוד בשבילה.
התנאים מסביב לא מאפשרים לנו באופן טבעי ליפול לשם –
כי השיח החברתי הוא אחר, כי התפיסה של ילדים והורים היא אחרת.

צריך לעבוד בשבילה, כי בחיים מאוד עמוסים כמו שלנו, מלאים בסטרס,
מלאים בחוסר ויסות, מלאים בתחושה שכל הזמן עשו לי, שתו לי, לקחו לי,
עבדו עליי ולא ידעתי שככה זה יראה, ועוד ועוד,
מאוד קשה להיות החברה האמפתית שאני יודעת להיות מול חברה שלי בעת צרה.
מאוד קשה להיות ההורה, שכשהילד שלו מעכב את כל הבוקר בעוד חצי שעה,
הוא לא מאבד את המרכז בעצמו, אלא מבין את הרגשות שאולי מתעוררים אצל הילד שלו.

אבל זה האתגר, ואתם כאן איתי כי אתם מוכנים לאתגרים גדולים, לא?
כי אתם מסכימים לאתגר את איך שאנחנו בעצמנו גדלנו.
ואני אגיד עוד משהו שאני תמיד אומרת ולדעתי זה שווה אפילו כותרת יפה של פוסט לכל הפחות –
הכי קל להורות ילד מקושר.
ילד מקושר, הוא בדיוק הילד הזה מכמה סטוריז אחורה.
זה ילד שמרגיש בנוח, להקשיב לי כשאני מבקשת ממנו משהו.
זה ילד שיודע, שאני כאן להראות לו את הדרך ולהגן עליו ולשמור עליו,
ולתת לו אהבה וחום וחמלה בלי שום תנאי אף פעם.

לשמור על הקשר שלנו עם הילדים, או לשים את הקשר במרכז,
זה לא אומר רק להמנע כל הזמן מפרידות רגשיות.
זה אומר גם להבין את המקום הטבעי של כל אחד מאיתנו, ולהשתוקק,
אבל באמת להשתוקק, לגדל את הילדים שלנו לצמוח להיות מי שהם אמורים להיות.
התפקיד שלנו בתוך הסמכות ההורית, זה לא לשבור את האופי של הילד שלנו,
זה לא לגרום לו להבין שמשהו משתלם או לא משתלם לו,
זה שיח שלא הולך בטבע. הוא לא מעניין בטבע.
וזה בטח לא הקרקע הפוריה שמתוכה צמחה האנושות.

כן, הורות אמורה להיות נינוחה, ומלאה בחיוכים, אני לא אפחד להגיד את זה.
אבל את המנוחה הרגשית שאנחנו רוצים לראות אצל הילדים שלנו,
אנחנו צריכים להתחיל קודם כל בפנים אצלנו. בנקודת המוצא שלנו מולם.
בתפיסה שלנו את המקום שלהם, ואת המקום שלנו.

אז אני לא צריכה לקחת בכוח, את המקום שלי כאלפא.
אני צריכה להמשיך לקחת את האחריות על הקשר עם הילד שלי,
להמשיך להבין, לאורך כל החיים, שאני זו שאחראית למערכת היחסים בינינו,
ואנחנו נצטרך לעבוד על זה כל החיים במובן כזה או אחר,
כי החברה של היום לא תומכת בזה בכלל כאמור. אנחנו צריכים להסכים לשבור מוסכמות,
להסכים לשבור את הקולות מסביב שאומרים שצריך לעודד ילדים לעצמאות,
שצריך לדחוף אותם להתחבר עם ילדים אחרים, שצריך להעניש אותם או לגרום להם להבין שזה לא משתלם כש- משהו קורה.

רק כשאני רוצה להתאמץ בשביל מערכת היחסים, אבל באמת רוצה,
כי מערכת היחסים היא כזו שבה רואים אותי, שנותנים לי להיות מי שאני,
כזו שמאפשרת לי לשים את הלב שלי על השולחן בצורה האינטימית ביותר,
אני יכולה לקבל את הסמכות של הצד השני.