מיתמות לאמהות

או: 10 טיפים לאמא בפעם הראשונה.

22.01.2016, יום שישי ראשון, בעבודה הראשונה אחרי השחרור מהשירות הצבאי, מחליטה להשאר לישון בתל-אביב אצל החבר דאז.
בסביבות השעה 14:00 אחי כותב לי, או מתקשר אליי, אמא בבית חולים.
– מה קרה?
– לא יודעים, חושבים שזה משהו אורתופדי, כואב לה הגב
– טוב, תעדכן
לא זוכרת אם אספתי סטטוס, או לא, לפנות ערב.
בסביבות השעה 20:00 אני והחבר-דאז נוסעים לפלורנטין, אל חבר שלו. נכין פסטה למיטב זכרוני, סביר להניח שמשהו מושחת ומשמין, ונצפה בסרט שאני ממש לא זוכרת מהו. כל כך לא זוכרת, נרדמתי תוך כדי.

23.01.2016, בסביבות השעה 2:00, אני כבר לא יודעת אם התעוררתי על הספה בפלורנטין סתם כך, או שהיה צלצול טלפון, ברור ששכחתי שאמא בכלל בבית חולים, אבל בכל מקרה הזכרון הבא הוא שיחה עם אחי, שוב בטלפון. היי, מה קורה?
– בסדר, תעבירי את הטלפון ל-י׳.
– למה?
– תעבירי לו את הטלפון בבקשה.
– טוב.. קח.
י׳ מוציא כמה צלילי ממ, אהא. מנתק.
״מותק, אמא שלך נפטרה״. מה? ״תצבוט אותי ממש חזק בבקשה״ אני דורשת. הוא צבט חזק המניאק. לא התעוררתי מהסיוט.
לקחו לי אגב, כמעט 4 שנים שלמות להתעורר ממנו.

מעבר מהיר קדימה, עוד יום באפליקצית הכרויות, שמאלה, שמאלה, שמאלה, ימינה, שמאלה, ימינה.
״יהונתן, 34״. שווה קריאה.
My self-summary:
״נהנה מהחיים, מכור לספורט, חולה על הים ומשתדל תמיד לראות את חצי הכוס המלאה. מחפש מישהי עם לב טוב, חכמה ושלא משחקת משחקים. לא מחפש להתכתב פה עד אינסוף, מעדיף פנים אל פנים״
current goal:
״לפתוח את העיניים בבוקר, לראות מישהי ישנה ליידי, ולחייך ולהרגיש שיש לי את כל המזל שבעולם״
(יש לי צילומסך של זה, שמרתי לדורות שיבואו).
אחרי שצחקתי קצת על המשפט האחרון, החלקתי ימינה. האפליקציה הכריזה it's a match
״בוקר טוב :)״ הוא רשם לי, השאר היסטוריה.

לא אהבה ממבט ראשון, הרבה ״אין סיבה לא לצאת לעוד דייט״, ובקו החודשיים הבנתי בפעם הראשונה, איך זה מרגיש כשיש חוף מבטחים בצורת בן אדם. אפשר להרפות לגמרי לידו, הכל מקובל. הכל מוכל. להכל יש סבלנות, אוזן קשבת.
רחוק מלהיות מושלם, ההגדרה המדויקת ללהיות שלם.

מעבר מהיר קדימה, 30.05.2022, המסעדה בבית קנדינוף.
אנחנו מבושמים ולא מיין, אני נושמת עמוק, מגלגלת החוצה מחשבה אפויה.
״תשמע, אני אומרת משהו, ואתה לא עונה לי עליו כרגע. אנחנו מחכים 48 שעות כדי לדעת שב100% העישון יצא מהמערכת, ואז נדבר על זה.
אני יודעת שרציתי מאוד להתחתן לפני, אבל אני גם מאוד רוצה לעשות איתך ילדים כבר. בקיצור, נדבר עוד יומיים״.
לא יאמן, הוא אמר לי כן 🙂

אין לי מושג בשם איזו אינטואיציה קמתי ב05.09.2022 ונסעתי לבית המרקחת בישוב, אבל בלי להתארגן יותר מדי הלכתי לקנות ערכות לבדיקת הריון. חוזרת הביתה, ערכה ראשונה. פלוס ברור. אין סיכוי, שותה נחלים של מים, מחכה שהשלפוחית תתמלא, עושה עוד בדיקה. די, הבדיקות האלו נראות קצת ישנות.
קונה סוג אחר, חוזרת הביתה, הפעם זה בפסים לא בפלוסים, שני קווים.
הערכות עוד רגע צועקות עליי ״את בהריון״.
אני בוכה דמעות של אושר טהור שלא הרגשתי כבר לפחות 6 שנים.

הוא חוזר מוקדם מן הרגיל הביתה, מלא קופסאות של ערכות על השולחן בסלון, אני רצה מהר לקחת אותן ולהסתיר בחדר.
אפילו לא יודעת מה היה הטריגר שלו להגיד את זה, מה קרה, את מסתירה בדיקות הריון או משהו?
מתבדח לגמרי.
– את האמת שכן
– מה?
– מה?
– את רצינית?
– כן
אושר טהור, עכשיו גם על פניו של האיש שלי.

יום למחרת, אצל רופא הנשים.
״הנה, את רואה? עובר אחד, יש דופק״.

יומיים אחרי זה, אנחנו ממריאים לניו-יורק.

הבלוג הזה אמור להיות לי יומן מסע, והנה הטיפ הראשון לעצמי שאולי אשכח עד הילד הבא – לא לטוס לחו״ל בהריון.
באף שלב. לא בטרימסטר ראשון, לא בשני, ברור שלא בשלישי. פשוט לא. זה רעיון גרוע מהתחלה ועד הסוף.

09.05.2023, שבוע 40+6, כל היום הרגשתי צירים. באים, הולכים, אבל אלו צירים. אפילו הצלחתי לתזמן במשך שעתיים, ואז הפסקה. ואז שוב, ואז הפסקה.
את הלילה בקושי העברתי, ספק התרגשות, ספק מהכאבים.

טיפ 2, אל תקחי אקמול. לא רק שזה לא יעזור, את תקראי אחר כך באינטרנט שאקמול נמצא כמעכב לידה במחקרים שונים ותאכלי על זה סרט. ברור שאת תקראי את זה רק אחרי שתקחי את האקמול, אבל תגידי תודה כי בערך בזה מסתכמת טפשת ההריון שלך.

טיפ 3, את המכשיר ״טנס״, תקחי בפעם הבאה ייעודי ללידה וצירים. זה עוד סרט שאת תאכלי, שהמכשיר שיש לך לא מתאים ללידה.
ואל תתני ליהונתן לחבר לך אותו ב3 בלילה. כאילו, לא. לא לפני שאתם עושים הדרכה מסודרת באור יום. אף אחד לא יכול לראות סרטון איך להדביק אלקטרודות לעמוד השדרה כשהאישה שלו כאובה מצירים, וכשהוא בעצמו לא ישן טוב כבר לילה שני ברציפות.

5:30 בבוקר, קום. תתארגן, הפעלתי לך את מכונת הקפה. נוסעים. נצא ב6 לפני הפקקים.
בשביל הכלב היה לי סידור מוכן מראש, לפחות זה.

הוא מוריד אותי בכניסה לבית היולדות, צריך ללכת לחפש חניה משום שאני לא היולדת היחידה, מתברר, ואין מקום לחנות בכניסה למיון היולדות.
אני סוחבת את עצמי בקושי, צירים מטורפים, אל קומת המיון, מישהי מציעה עזרה בדרך, ״לא תודה, אני בסדר״.

נכנסת אל המיון עצמו, ושואלת את האחות איפה יש כיסא, כדי שאוכל לשבת על ידה, בן זוגי עוד רגע מגיע ואני לא רוצה להיות לבד.
היא זורקת מבט דוחה, ואומרת שיש מקום בחוץ.
מצאתי את המקום בחוץ, והתחלתי לבכות ממש. ספק מהכאב, ספק מהעייפות, ספק מהאחות הדוחה. אגב, החוויר לי מאוחר יותר שהיא הגיעה למשמרת חולה, וכנראה משם נגזר האטיטיוד שלה.

מוניטור, יש צירים. יפים גם. סוף סוף. אני לא הוזה. ״וואו בטח אני באיזה פתיחה 4!״ אני אומרת לאיש שלי.

חדר המתנה.

חדר בדיקה.

״יש לך פתיחה 2 ואני מחמיא לך״ אומר לי הרופא, ושולף את האצבעות חזרה החוצה.
עולמי קורס לתוכו. כאב לי כל כך כשנכנסו אל החדר שאפילו לא התיישבתי, התהלכתי בחדר. איך 2?
ברגע אחד הרופא עוטה גלימה אדומה ותפאורה של אש שטנית מאחוריו.
״אני יכול לתת לך אפידורל ולהכניס אותך לחדר הלידה שהרי את כאובה מאוד… אבל עם פתיחה כזו חייבים לתת גם פיטוצין״. עסקה עם השטן בקיצור.
״אני רוצה לחשוב על זה בבקשה״. באותו רגע ידעתי שאני אסכים, אגב, אבל הייתי צריכה לבשר לעצמי את הבשורה בשקט בחוץ, שבבריכה אני לא אלד, ולא נצחק עם האחות כל הדרך לפתיחה 10, שאני אקבל אפידורל ואשכב על המיטה בהמתנה עד שהוא יואיל להגיח לעולם.

טיפ 4: אהובה שלי, כל ה״סטריפינג״ שבעולם לא יעזור לך. אפילו של הרופא השטני שממש נהנה מהסטריפינג שהוא עשה, וגרם לך לכאב שלא היה כמוהו (חוץ מהצירים כמובן). תנסי בלון פעם הבאה, הבנתי שזה אחלה.

חדר לידה. חלוק, תוכנית לידה שאת רובה זרקנו לפח. גם את האפס הפרדה שרציתי אחרי זה לא קיבלתי. חוקן והערה לעצמי שזה דבר נהדר, מקלחת. אופס שוב שירותים. מקלחת.
המרדימה מגיעה לחדר, אני מבקשת להשאר לבד איתה ועם האחות. האחות מדהימה, באמת. ויש לה את קור הרוח הסובייטי המוכר לי מבית, זה עוזר ברגעים כאלה.

3 שעות לתוך הלידה. חםםםםם לי. יש לי חום. העובר, בשמו דאז, בוטן, גם לא התלהב מזה. מעלה דופק. היי חמוד, תרגע.. זה קצת מלחיץ.
אז מפסיקים פיטוצין ומורידים חום ונותנים אנטיביוטיקה, וכשהכל מתייצב מחזירים פיטוצין, והחום עולה ובוטן מעלה דופק שוב. אז שוב מפסיקים, ושוב מחכים. וחוזר חלילה.

כמות הרופאים שבדקו לי פתיחה במהלך הלידה, וכמות הזירוזים שקיבלתי. אפילו צחקתי שמחר אני ארגיש את כל האצבעות שבדקו אותי.
צחקו עליי בחזרה, שאני ארגיש הרבה יותר מזה.

תראי, ״אני״ של העתיד, זו הייתה לידה ראשונה אז לקח לה זמן להתפתח, ובאמת שקיבלת כמויות יפות של פיטוצין, ופקעו לך מים, וכמעט עשו לך משהו שנקרא אמניו, אפילו ביקשו ממך להתכונן נפשית לקיסרי, אבל טיפ מספר 5 הולך ככה. שומעת? תקשיבי טוב כי הוא מורכב. אוקיי, here goes.

תשחררי.

רק בפעמים שהרפית, הפתיחה התקדמה. נסי להרדם, תני לחמותך לעשות לך קצת רייקי, תני לבעלך ללטף אותך, מה שצריך. פשוט תרפי.

16 שעות מהרגע שנכנסתי לחדר הלידה. 3 וקצת לפנות בוקר, לתחושתי. תקרא לאחות יש לי לחץ בטוסיק. נראה לי שהפרעתי לה בארוחת הלילה, היא מגיעה בביסים אחרונים ובודקת. ״פתיחה 10! אבל הוא עוד קצת גבוה.״ היא מלקקת משהו מהשיניים ויוצאת.

די תקרא לה שוב. יש לי ממש לחץ אני לא יכולה להחזיק יותר. ככה עוד פעמיים, ואז היא הסכימה, נתחיל ללחוץ.

ב4:36 לפנות בוקר, אחרי 10 דקות של לחיצות יעילות ובלי אף ציוץ.
זר לא יבין זאת, איזו תחושה הזויה זו כשנשלף תינוק במשקל 4.196 ק״ג מהגוף שלך. ווווושט. ככה זה נשמע בטח.
שמים אותו עליי. אושר טהור. בוטן, שהיה דבר וירטואלי, נעלם לתוך הואקום. במקומו יוצא תינוק מתוק, עם ריאות חזקות! איך הוא צורח.
״יש לו ריח של טריאקי״, אני אומרת לאיש שלי. באמת, היה לו ריח של רוטב טריאקי.

טיפ מספר 6, תלחמי על זה שיתנו לך להניק כבר. שלא ימשכו אותך כל כך הרבה זמן ויתפרו והכל. מהרגע שהוא יוצא, שיתחבר לפטמה. יכול להיות שזה יעשה חיים קלים יותר בהמשך.

טיפ מספר 7, אל תבהלי אם אין את האופוריה שהבטיחו לך. החיים הם לא הוליווד, ולא תהיה מוזיקה מרגשת כשהוא יצא. זה מדהים וכיף ומטורף ללדת, אבל זה כל כך טבעי אם את לא מרגישה כמו שציפית שתרגישי. את גם קצת בשוק, תאפשרי לעצמך לשהות שם.

וואו כמה שאנחנו עייפים. אנחנו בחדר התאוששות, ואני מניקה, ומבקשת מהאיש שלי שישים את התינוק חזרה בעריסה כי אני נרדמת תוך כדי ולא רוצה שיפול.

רוצים לקחת את התינוק לחיסונים ובדיקות, אבא, לך איתו בבקשה. אפס הפרדה.

אני לא הייתי שם אבל התינוק המתוקי שלי שאף מי שפיר, והחמצן שלו היה קצת נמוך, ורופאים התנפלו עליו וחיברו לו זונדה ולא היה כל כך כיף לראות את זה, אני בטוחה. בקיצור, בוטן הולך לניטור בפגיה. אפס הפרדה לפח, טיולים לפגיה שלום.

טיפ מספר 8, בתקווה שבתינוק הבא באמת תהיו באפס הפרדה, קחי את זה טיפה יותר לאט, אבל את מתאוששת ממש מהר. וזה טוב. אל תפחדי לזוז, רק תרגיעי קצת, אמא, את גם צריכה להתאושש.

כעבור 3 ימים אנחנו בבית, משפחה. אבא, אמא, תינוק וכלב. אפילו יש לנו חצר, עם גדר.

המסע מתחיל.

טיפ מספר 9, תכתבי, כי עכשיו, חודשיים ו11 יום אחרי, באמת לא זוכרים הרבה.

טיפ מספר 10, תישני כשהוא ישן.
לילה טוב.