למה לי ההיקשרות הזו?

אחרי שדיברנו על שתי תפיסות העולם שקיימות לפנינו היום,
בואו נודה במשהו. ברגעים האינסטגרמיים האלה של החיים,
כשכולם מחייכים ומתכרבלים ונעימים וכיף לנו – הכל הולך בהורות.
קל יותר להוביל ילדים, גם מרגישים את זה בלב – כאילו עשינו משהו נכון היום.
והלוואי שכל הימים יראו ככה.

וברמה היותר פרקטית, קל להורות ילד כזה.
קל להורות ילד מקושר. הרבה יותר קל להורות ילד מקושר,
מאשר ילד שמשהו בקשר לא עובד.
ברגעים כאלה יפים של החיים – ממש קל להיות בהורות הso called היקשרותית.
קל להכיל את הילדים אם יש איזה התנגדות קטנה,
אנחנו מחייכים מול מופע של רצון נגדי (יש היילייט בנושא אם המושג לא מוכר לך).

אבל כמה מזה באמת ככה ביום יום שלכן?
מה אנחנו אמורות לעשות באמת כשילד מתנגד לנו? לא רוצה לשתף פעולה?
כשהוא מתיישב בוכה על הרצפה? כשהוא זורק צעצועים?
באותו רגע כל הקשר ללב מתפוגג, וכל ההשלכה הרגשית שלנו על האירוע יוצאת החוצה.

התגובות שלנו יהפכו להיות מאוד התנהגותיות.
״אז די אז מספיק! מספיק עכשיו או שאני לוקחת לך את זה!!״
״אתה לא בא איתי? בסדר גמור, אני הולכת״
״אבל למה אתה עושה לי דווקא? למה אתה לא מקשיב לאמא?״
והוא בן שנתיים או שלוש, כן?

מה שאנחנו רוצים להשיג דרך הורות בגישה היקשרותית,
זה לא לאסוף סט של אסטרטגיות או כלים, כי אז אנחנו ניקח את כל הידע ההתפתחותי,
ופשוט ניישם אותו בצורה התנהגותית. ואז אין מקום לאינטואיציה וללב.
אנחנו רוצים כן להתחבר ללב מחדש, לתת לו להראות לנו את הדרך.
וברגעים שקשה לנו, והלב לא מראה לנו את הדרך, כי הכל עכור ולא ברור, לפחות תהיה לנו איזשהי הבנה,
איזשהו כוכב צפון, שהוא יעזור לנו ״להישלף״ החוצה מרגעים קשים. ובכך, לשלוף את הילד איתנו.

האחריות על הקשר, שבין הורה לילד, בכל גיל,
אני אומרת שוב, בכל גיל, היא על ההורה.
ילד, לא יכול להחזיק את הקשר עם ההורה שלו, זה לא התפקיד שלו.
גם ילד בן 30 לא יכול להחזיק את הקשר עם אמא שלו.
הוא בטח יכול לתת הרבה יותר ולעשות הרבה יותר בשביל הקשר עם אמא שלו,
ובטח ובטח להחזיר מנה אחת אפיים על כל האהבה שאמא רקעה בו,
אבל בסוף, ההורה נשאר הורה, לעד. ותפקידו, להורות. להראות את הדרך.
לחמול לילד שלו, לראות את הלב הרך והטוב של הילד שלו תמיד תמיד.

אז כשקשה לנו, הגישה ההיקשרותית באה להיות עוגן להישען עליו,
להזכר בכל מיני רציונלים ותובנות שיש בה, להזכר בשלב ההתפתחותי של הילד,
במנוע הפנימי שלו.

הילדים שלנו לא צריכים אותנו ב100% היקשרותיים,
אבל הם צריכים שנוכל להחזיר אותם לקשר מחדש.
אנחנו לא נצליח לתת לילדים שלנו את התנאים המושלמים של כפר בטבע כדי לגדול,
ששם כנראה שאין סטרס והילד אף פעם לא מרגיש יותר מדי עבור ההורים שלו.

יש סיבה הישרדותית לשימוש בכוחניות. בטבע, בג׳ונגל, אנחנו צריכים לשמור על הילדים שלנו.
יש לנו אינסטינקט מאוד חזק שדורש מאיתנו שהילדים שלנו ילכו אחרינו כדי שנוכל לשמור עליהם בחיים.
ולכן זה גם מעורר בנו עצבים, כשילד בן 4 לא רוצה לעשות מה שביקשנו ממנו,
זה מתוך מערכת פנימית שלנו שנועדה להגן עליו.
כי מה המשמעות בטבע, אם ילד לא מציית להורה שלו ויש אריה מולם?
שהילד טמון בסכנת חיים משמעותית.

היקשרות היא קודם כל הצורך בקשר.
לכל בני האדם אשר הם יש צורך בקשר אנושי. יותר ספציפית מזה,
אנחנו יודעים היום להגיד שילד צריך דמות אחת לפחות, שאיתה יהיה לו קשר בטוח,
כדי לשגשג ולהתפתח בצורה תקינה מבחינה חברתית ורגשית.

היקשרות היא הדרך של הטבע לדאוג שילדים ישרדו, יגדלו, ישגשגו.
בכלל, המין האנושי הוא לא החיה הכי חזקה בטבע. בכלל בכלל לא.
למען האמת, מול בבון למשל, אנחנו דגי רקק והם יכולים לכסח אותנו בשניה.
אבל מה מיוחד בבני אדם? היכולת שלהם ליצור קשר אחד עם השני,
במאסות גדולות מאוד יחסית ללהקות יונקים אחרות,
ומתוך הקשר, ליצור שיתוף פעולה.
אבל את זה תקראו אצל יובל נח הררי.

עכשיו, אני לא צריכה להסביר לכם קשר, בסדר?
קשר זה קשר. קשר אנושי. זה מערכת יחסים.
אבל איך מערכת יחסים מעמיקה – זה הדבר שמעניין באמת.

כי אם להיות כנים, רוב ההורים ורוב הילדים ישיגו היקשרות בטוחה בשנים הראשונות.
זו נגזרת של הטבע, זו נגזרת של העובדה שבשנים הראשונות ההיקשרות היא לא עמוקה.
כשאני אומרת לא עמוקה,
זה אומר שהקשר שיש לי עם ילד בן שנתיים,
לא יכול להיות שקול ועמוק כמו הקשר שיהיה לי עם אותו ילד בדיוק,
כשיהיה אפילו בן 10.
וזה אובייס, נכון?
יש קילומטראז׳ לעבוד ביחד.
היכולת שלו להתרם ולתת בתוך הקשר היא שונה לחלוטין, בין גיל 2 לגיל 10.

הבעיות הרציניות מתחילות, כשאנחנו לא מבינים לעומק את המהות של *קשר בטוח*,
כשהילדים שלנו דווקא בגילאים הקטנטנים, ואז כשאנחנו מתחילים להגיע למחוזות של גילאים מתקדמים יותר,
הילדים שלנו מחפשים את הקשר העמוק יותר בחוץ.
בחוץ זה אצל חברים, מורים, אנשים אחרים בחייהם.
וברור, שצריך להקשר לעוד דמויות בחיים, אבל השאלה היא, מי היא הדמות ההיקשרותית העיקרית שלי במהלך ההתבגרות שלי.
מי היא הדמות הזו, שמנווטת אותי, שאני יכולה לנוח אצלה בלב כשקשה לי.
ואני מדברת על זה ואתן חושבות על נערים ונערות ואני לגמרי מכוונת לשם,
אבל העבודה מתחילה הרבה הרבה הרבה לפני.
היא מתחילה בינקות, ובילדות.

היקשרות מעמיקה בהדרגה ובאופן ספונטני אם מתקיימים התנאים הנכונים.
זה לא מובן מאליו, שילד יהפוך להיות מקושר בצורה עמוקה.
כבר בלידה עצמה, מתחיל קשר וחיבור, אבל השאלה היא האם הקשר הזה ילך ויעמיק עם הזמן.
כמו שאמרתי, תחילת הקשר תהיה אצל רוב הילדים כן מעמיקה וטובה,
אבל זה לא מובן מאליו שהם יעמיקו להיקשרות עמוקה יותר בשלבים המתקדמים.

אם ניזכר רגע במה שדיברנו אתמול, הורה פסל והורה גנן,
יש לנו תפיסה חזקה היום בחברה שילדים צריכים ללכת אחרי ההורים שלהם –
כי ככה.
כי הם ההורים. כי אני אמא שלך ואמרתי אז ככה.

אבל האמת, שגם מבוגרים לא הולכים אחרי ״תפקיד״.
אני לא מכירה הרבה מבוגרים שיסכימו לקרוע את התחת בעבודה בשביל בוס מניאק.
אבל בשביל בוס שרואה אותם, שמשקיע בהם, שרואה את האדם שהם ולא רק עובד,
וואלה יעבדו מסביב לשעון. ויעבדו טוב. ויהיה להם אכפת. ויהיה להם חשוב להצליח.

ילדים רכים לא שונים מזה.
כשהקשר הוא בטוח, ויודע להכיל אותי גם ברגעים הקשים שלי,
בזכות אותו קשר בטוח וטוב, אני ארצה ללכת אחרי ההורה שלי.
אני אתנגד פחות, אני אסכים לעקוב אחריו יותר, ובטח ובטח לשתף פעולה.
בגילאים מתקדמים יותר, אני ארים את הצלחת מהשולחן, למרות שממש לא בא לי,
אבל בשביל הקשר. בשביל לתת בחזרה במובן מסוים.
זה לא כזה תהליך רציונלי כמו שזה נשמע כמובן, זה פשוט פריטה על המיתר הנכון של ההיקשרות, כמו שהטבע תכנן.
זה נקרא ״יחסי אלפא ותלות״.

אבל אלפא ותלות עוד כמה כתבות.

בצורה קצרה אני אגיד, ונרחיב בהמשך המשך כזה, עוד הרבה ימים,
שהיום אנחנו לא רואים כל מיני פעולות שאנחנו עושים ביום יום כפעולות שבעצם שוברות קשר,
ומאיימות עליו.
למשל, לצעוק, להגיד ״אני עכשיו הולכת ממך״, ״תפסיק לבכות אבל למה אתה בוכה״,
ציניות, גלגול עיניים אפילו, חוסר נוכחות הורית (למשל לגלול מלא זמן בטלפון ולצפות שהילד ישעשע את עצמו ולא יפריע לי),
כל הדברים האלה מאיימים על קשר.

הילדים שלנו לא צריכים אותנו ב100% היקשרותיים,
וכולנו נאיים על הקשר, אני מאיימת על הקשר בעצמי לא מעט 😂
אבל הם כן צריכים שנוכל להחזיר אותם לקשר מחדש.

אני עושה הקדמה על משהו שאנחנו קוראים לו ״שורשי ההיקשרות״,
ואני ארחיב על כולם בכתבה הבאה ♥️

אפשר להמשיל את שורשי ההיקשרות לשורשים של עץ,
שמתוכו צומחת ההבשלה של הילד,
העלים והפירות הם מימוש הפוטנציאל והתוצרים של ההבשלה שלו.
השורשים, זה הקשר שעליהם מושתת ההתפתחות של הילד וההבשלה.
ילדים זקוקים להיקשרות חזקה ועמוקה כפלטפורמה להבשלה וצמיחה.

השורשים הם בעומקים שונים, ובאמת ההיקשרות הראשונית היא היקשרות דרך החושים.
כל שורש היקשרותי שאנחנו מתחילים איתו, מלווה אותנו כל החיים.
בתחילה של קשר, גם בהמשך חיינו כשזה מגיע לזוגיות ולחברות, הדברים מאוד אינטנסיביים,
אנחנו צריכים יותר אינטנסיביות והשקעה מהקשר כדי ליצור את ההיקשרות, לעומת קשר של 16 שנות נישואין.
קשר של 16 שנות נישואין, הוא יותר חזק ויכול להחזיק הרבה טלטלות, כי בסך הכל הקשר הוא בטוח,
אז גם אם אישה ובעלה רבים שניהם יודעים שזה לא יגרום לפרידה.
לעומת קשר של זוג שרק מתחיל לצאת, ולפעמים גם הערה צינית מיותרת יכולה לפרק את הקשר הבוסרי הזה.

זו ממש הסיבה שבגינה הילדים שלנו כל כך כל כך דורשים ותלויים בנו בהתחלת החיים.
וזו ממש אותה סיבה שבזכותה, אם הקשר איתנו באמת היה בטוח,
הם יגדלו להיות אותם ילדים עצמאיים, בטוחים בעצמם, =נפרדים מאיתנו=.
זו בדיוק הסיבה, שלא תשמעו אשת מקצוע היקשרותית מעודדת אתכם לעודד עצמאות.
כי לא צריך לעודד עצמאות. עצמאות היא נטייה של המוח. נטייה של האדם. להיפך לאינדיבידואל.
עצמאות מבשילה מעצמה, מגיעה מעצמה, ברגע הנכון.

זהו די
בכתבה הבאה, נדבר על שורשי ההיקשרות עצמם, ועל הפירות של ההיקשרות.