אנחנו מדברים המון המון על הדבר הזה ״היקשרות״, אבל מעולם לא צללנו ביחד,
בצורה מסודרת, להבין את זה לעומק.
כי בעצם, הגישה ההיקשרותית התפתחותית היא גישה של תובנות.
זו לא גישה שאפשר להבין אותה רק מבחוץ, או לקחת ממנה רק כלי אחד ולצפות שהכל יעבוד כמו שרוצים.
בבסיס של הגישה יושב ריפוי (ולא שינוי, אלא ממש ריפוי) של תפיסת העולם שלנו על מה זה להיות הורה, ומה זה להיות ילד.
זה לא רק על לראות מעבר להתנהגות של ילדים, זה הרבה על לראות את עומק מערכת היחסים שלנו עם הילדים,
ובתוכה את גודל ההשפעה העצום שיש לנו עליה.
בעיניי, מי שמצליח לעשות עבודה עמוקה באמת מול מה שיש לגישה להציע,
זוכה לא רק בהורות שהיא הרבה יותר נינוחה,
שיש בה פחות התנגדויות, שיש בה הרבה יותר הבנה של היצור הזה שצועק עלי ״אני רוצה גלידה״ עם מלא נזלת באמצע הרחוב,
אלא בכלל מרוויח משהו גדול יותר – וזה הבנה של הקשר שהיה לו בעצמו בתור ילד.
אני הולכת לנסות להביא לנו כל הזמן חתיכות של הידע הזה למרחב ולקהילה שכאן,
ואני ממש מקווה שמי שיחליטו לעקוב אחרי רצף הדברים, היום, מחר, בעתיד,
גם יזכו לראות את הילד שהם היו בעצמם.
זה ריפוי גדול, ובעיקר הזדמנות להצליח באמת להבדיל בין עיקר לתפל, בין שיפור לשימור,
באיך שנהגו בנו כילדים ואיך שנרצה לנהוג בילדינו.
אז מה זה באמת הדבר הזה שנקרא היקשרות?
ואולי כדי להבין היקשרות כדאי שנבין דווקא קצת אחורה,
בין אילו שתי תפיסות הורות עיקריות אנחנו עומדים היום.
ועוד חצי שניה לפני זה, אני מבקשת שנזכור שהגישה ההיקשרותית זה שם מקוצר ל-
הגישה ההיקשרותית התפתחותית.
ההתפתחותית, הוא חלק כל כך משמעותי, ובעיניי תופס את רוב-רובה של הגישה (ולא רק החלק של ה״היקשרותית״),
בגלל שזה היסוד של הגישה – להבין את השלב ההתפתחותי של הילד.
לראות את ההתפתחות של הקשר ובתוך זה את הצמיחה של הילד, לעבר מימוש הפוטנציאל האנושי (טוב זה כבר ממש מתקדם ונדבר על זה בהמשך).
אז כשאנחנו באות לדבר על שתי תפיסות הורות שקיימות היום,
אפשר להמשיל (משל ממש נדוש), לגישה של פסל, וגנן.
המקצועות! אחד שמפסלים פסלים, ואחד שמגנן גינונים (?) 😂
בואו נחשוב רגע על פסל שמפסל פסל.
הפסל עובד עם גוש כלשהו של חומר, והמטרה של הפסל היא לעצב את הגוש הזה לפי ראות עיניו.
העיצוב של החומר תלוי אך ורק במה שהפסל יודע או לא יודע לעשות,
ויותר מזה, המטרה של הפסל היא שהפסל שלו יצא בדיוק מה שהוא כיוון – לחומר עצמו אין השפעה על התהליך.
חומר ביד היוצר 🙂
והגנן? הגנן יכול רק לתת תנאים.
הגנן עובד עם הטבע, עם עונות השנה, עם האדמה,
והוא מגדל צמחים שיגדלו בסוף לתת את מלוא הפוטנציאל *שלהם*.
כלומר, למושא העבודה כאן – הצמחים, החומר שהם (או אולי מדויק יותר, הזרעים שהם צומחים מתוכם) מהווים, – יש השפעה רבה על התהליך.
עכשיו מובן שבשני המקרים – בעל המקצוע הוא בעצם ההורה, והחומר הוא בעצם הילד, נכון?
בפעם אחת יש לנו גישה הורית שבעצם מבקשת להתאים את הילד לתבנית מסוימת,
לסט מסוים של התנהגויות, שיתאים לציפיות של ההורה, של הסביבה, של החברה, *שישתלב*.
והאם זה תלוי רק בהורה? בטח. כי בסוף יש דרישה לעמוד בציפיות, גם אם זה לפעמים מרגיש להורים עצמם אטום.
הדאגה העיקרית של הורה-פסל הוא שהילד ישתלב בחברה.
עוד רגע נלביש את זה על סיטואציה בסיסית כלשהי.
מה קורה אצל הגנן?
הגנן, בגלל שהוא עובד עם הטבע, עם מה שיש ברגע נתון, הוא יכול רק לתמוך בצמיחה,
וכך למשל בקיץ בשדה של תותים לא נצפה לפירות, כי זה לא השלב של התותים לתת פירות.
בגישה ההורית של הגנן, הדאגה העיקרית היא שהילד יגדל ויבשיל. שהמנוע הפנימי שלו יהיה נכון,
שהקשר שלו עם עצמו (ומתוך זה גם עם אחרים) יהיה בריא.
הפסל מתמקד בתהליך קוגניטיבי, של למידת לקח. בעצם, כמעט כל סיטואציה היא אירוע של סיבה ותוצאה.
ולכן בגישת הפסלים 🙂 הרבה פעמים אנחנו שומעים מסרים כמו ״הילד מבין שזה משתלם לו להתנהג כך״.
הגנן לא מתמקד בזה, הוא מתמקד בתהליך של התבגרות, של הבשלה, והוא לא יכול לאלץ את התהליך הזה.
התהליך הזה יקרה בהנתן תנאים מיטביים.
בואו נלביש על סיטואציה בסיסית ונסיים להיום, ונמשיך בכתבה הבאה קצת יותר דוגרי מה זה בעצם היקשרות.
יציאה לגן בבוקר.
קמתם בבוקר, וכבר ההתארגנות לגן זה מלחמה.
הילד בורח ממך עם חיוך נבלי בעודך מנסה את המיטב לשים עליו חולצה,
ואת רק מבינה שלפגישה של 9:30 לא תגיעי בזמן. ושוב פדיחות מול הבוס. ושוב לא נעים.
עד שכבר הצלחת בשן ועין לארגן אותו לגן, עכשיו הוא נמרח בדלת.
רק הוא נועל את הדלת. ״אני אני אני״.
ואז איכשהו נכנסתם לאוטו, איכשהו נסעתם לגן, ושם הקרב כבר ממש אבוד. הוא בורח ממך בשביל לגן,
הוא לא רוצה להכנס, ובכניסה לגן זה כבר בכי תמרורים.
הורה-פסל רואה ילד שבודק גבולות. שמורד בהורה. שלא יודע לקבל את הסמכות של ההורה.
אולי אפילו מניפולטיבי ☺️ שהוא מנסה להשיג משהו דרך זה, עוד זמן מסך, עוד להשאר בבית, עוד גלידה.
הורה-גנן מבין שכנראה משהו לא עובד כרגע מסביב.
אולי הוא לא רוצה להפרד מההורה לעוד יום בגן, והדגש הוא לא על היום בגן,
כי יש סיכוי שבגן הוא מאוד מאוד אוהב את הגננת, ומאוד כיף לו עם החברים,
אבל עצם הפרידה מההורים למהלך היום כבדה עליו, קשה לו.
אולי זה לא על הפרידה מההורה כי הוא כבר קצת יותר גדול ויכול ״להחזיק את הקשר״, גם אם הוא לא עם ההורה,
אבל משהו בגן מאתגר לו?
עוד סיטואציה.
אחר הצהריים בבית. את משחקת עם הפעוטה שלך בקוביות, והפעוטה מרימה את אחת הקוביות ו..
איך אומרים בעגה המקצועית – דופקת לך בראש וגם במקום ממש כואב ומלחיץ כזה קרוב לעין.
יתכן שהורה-פסל יפעל בסיטואציה כזו באופן הבא: ״אהובה שלי, אני רואה שאת לא מצליחה לשלוט בעצמך עכשיו,
וזה מאוד לא נעים לי ואנחנו לא עושים ככה. ולכן, אני מפסיקה את המשחק והולכת לשבת בספה, עד שתרגעי״.
הורה-גנן, יראה את ההתנהגות ויבין שיש כרגע תסכול שמבקש לצאת בצורה של אגרסיביות.
הוא ינתב את הדחף האגרסיבי לצורה מקובלת של אגרסיביות מבחינתו – למשל: ״אהובה שלי, אנחנו לא מרביצים לאחרים.
אנחנו יכולים אבל להרביץ לספה, רוצה שנלך להרביץ לספה ביחד?״.
מאוחר יותר, ההורה הגנן ינסה לחשוב בינו לבינו מה אולי גרם לתסכול לצאת באופן האגרסיבי (במקום בבכי, שזה הרצוי),
ואם יש לו איך להשפיע על זה ביום יום.
