האם צריך להניק בשביל להיות היקשרותית? האם רק לינה משותפת זה הורות היקשרותית? אפשר להיות היקשרותי ולהשאר בחינוך ביתי?
סליחה.
עבדתי עליכם.
זו כותרת קליקבייט שכזו, למרות שבצורה בלתי ישירה בדיוק על זה מדבר הטקסט שלי, שמובא לפניכם.
ואני אבקש מכם שאם התחלתם לקרוא – תמשיכו עד הסוף. אל תעצרו באמצע, כי שוב יתקבל הרושם הלא נכון והפואנטה שלי לא תעבור.
היום אני בשבוע 37+1, ואני כבר מתחילה להתכנס לתוך עצמי, להשתבלל לתוך המשפחתיות, להשיל מעליי ולסיים מחויבויות בעסקים השונים, להתרגל לרעיון החדש – של חינוך ביתי.
אבל, רגע לפני שאני יוצאת לחופשת לידה (מתי שהיא תחליט לצאת בתכלס..), רציתי שנדבר על מה זה הורות היקשרותית בעיניי.
היו בימים האחרונים כאן כמה פוסטים, ובעקבותם כמה תגובות שגרמו לי להבין, יותר נכון להכיר או להצטרך להתמודד עם תופעת לוואי שידעתי שקיימת לגישה ההיקשרותית כפי שהיא מוצגת במדיה בכלל ובארץ בפרט,
וזה שיש לכאורה סוללת בחירות בתוך ההורות, ובתוכן רשימת אפשרויות מצומצמת שתרשום לך על המצח את הטייטל הכה-פופולרי עכשיו (גם על זה יש לי ביקורת אבל תנו ללדת רגע..) ״הורה היקשרותי״.
כן בסדר, גם אצלי בביו כתוב ״הורות היקשרותית״, בסוף, אני גם מנסה לשחק קצת את המשחק של המדיה כדי למשוך אליי את הקהל שרוצה או צריך לקבל את התוכן שלי.
אבל מה זה אומר בכלל? מה הופך אותי להורה היקשרותי?
כולם יודעים על אילו בחירות מדובר, נכון?
הנקה – בפנים, תמ״ל – בחוץ (אבל אם יש לך סיבה מוצדקת ועדת ההיקשרות תסכים).
לינה משותפת – בפנים, לינה נפרדת – בחוץ.
מסגרות מתחת לגיל 3 – בפנים, משפחתון מגיל חצי שנה – בחוץ.
חיתולי בד, פשפושים, מזון לא מעובד, בלי מסך לנצח, שלא תסעי ללילה בלעדיו עד גיל 18, אל תפלי לגחמות של הדודות שרוצות להחזיק תינוק בן יומו.
ישנן הדיברות – לא תצעק, לא תרביץ, לא תגידי ״ביי אני הולכתתת״, לא תאיים, לא תעניש, לא תגיד ״כל הכבוד״, לא תשבח סתם, לא תלמד הרדמה עצמאית, תענה לצורך ולא לבכי למען יאריכון ימיך.
בגדול בגדול, כתובת למשלוח דואר בפרדס חנה או קריית טבעון – ואתם מסודרים.
האומנם?
אז כן, אני אשים על השולחן – הנקתי את הבן שלי עד גיל 1.10, ויש לי המון המון ביקורת על תעשיית התמ״ל (ולא בהכרח באופן ישיר על הורים שבוחרים להזין באמצעותו), אנחנו עדיין בלינה משותפת ולא רואים את האופק, אל תדאגו, איכשהו נכנסתי להריון נכון? (אל תשבו על הצד השמאלי של הספה שלנו),
ועשיתי את הצעד ה״בלתי אפשרי״ ובחרתי לעשות ריוורס ממסגרות ולהכנס לחווית חינוך ביתי מתוך אמונה שזה הנכון ביותר.
הוא כן אוכל עוגיות (מתוק אחד ביום!), ולא היה מחותל בבד. אחותו לעתיד בלי נדר תהיה.
האם הבחירות האלו הופכות אותי לאמא היקשרותית?
אם הייתה ועדה, הייתי מקבלת רישיון לעסוק בהורות היקשרותית?
הייתי עוברת את המבחן בקושי או בציון גבוה?
מה זה משנה, העיקר שכתוב ״עבר״ באתר הממשלתי.
אז אחרי שטעמתם את ניחוח הציניות המורכבת שלי, כי אולי חלקכם לא מכירים אותי, לא עוקבים אחריי באינסטגרם, לא רגילים לצורה שבה אני מגישה את הדעות שלי, אני רוצה להגיע ללב של הדבר –
הורות בגישה היקשרותית, היא לא צורה.
כמו כל דבר שדורש העמקה ותהליך אישי, היא מהות, ואין לה, פשוט אין לה רשימה של ״עשה ואל תעשה״.
אזכיר לכם שהגישה ההתפתחותית-היקשרותית היא פרי עבודתו של ד״ר גורדון ניופלד.
חשוב להגיד שגם כאן בקבוצה ובכלל רוב מדריכות ההורים והשינה ההיקשרותיות, מביאות לתוך הגישה גם ידע על ויסות ומערכת העצבים, שאינם מגיעים מעבודת מכון ניופלד.
למשל בשינה, רוב הלימודים הם בכלל לימודים פיזיולוגיים, הוליסטיים, התפתחותיים, ולא פרופר על מערכת ההתקשרות.
רגע, מיהו אותו ניופלד?
פסיכולוג קנדי, והוא בעצם איגד את כל התובנות המקובלות ממחקרים וידע קיים בתחומי פסיכולוגיה התפתחותית, חקר מדעי המוח ותיאוריית ההתקשרות, לתוך מודלים שונים.
הוא הביא איתו הרבה הבנות מהפכניות לעולם המודרני, אני מציינת אחת:
בצורת ההורות המערבית יש המון המון פרידות בין הורים לילדים.
לא רק פיזית, כי הורים נדרשים חברתית לצאת לעבוד ואז הילדים צריכים להמצא בטיפולם של מבוגרים אחרים, אלא גם רגשית.
ניופלד מצביע על הפרידות הרגשיות שמתקיימות בקשר כל הזמן – באיומים, בצעקות, בשיח מפריד בין הורה לילד (״כשתרגע תבוא אלי״, ״אני לא יכולה להבין כשאת בוכה״) ועוד הרבה.
האמת שהוא הביא עוד הרבה, אבל אתם יודעים על מה ניופלד לא מדבר?
הוא לא אומר שאמא שלא מניקה, פוגעת בהיקשרות.
הוא לא אומר שהורים שבוחרים להפריד את הלינה, פוגעים בהיקשרות.
והוא גם לא אומר שאסור להורים לצאת לעבוד כפועל יוצא מהתובנות שלו.
בכלל לטעמי, הוא מנסה לגשר על הכל.
אגב על התערבות התנהגותית בשינה (לימוד הרדמה עצמאית על גווניה) הוא דווקא כן מדבר 😆
לא תומך נלהב בואו נגיד ככה.
בעבודה שלו הוא מביא בעיקר תובנות.
וגם מודלים, כי מודלים זה חשוב וקל לעבד.
הורות היקשרותית, אם אני צריכה באמת לזקק למשפט או שניים, היא גישת הורות וחינוך ששמה במרכז את השמירה על הקשר הבטוח עם ילדינו, מתוך הבנה של השלב ההתפתחותי של הילד, ומתוך הבנה מה מאיים על קשר ועלול לפגוע בו.
שימו לב, ניופלד פונה בעבודתו לכל מי שמטפל ואחראי על ילדים, ולאט לאט אנחנו רואים עוד ועוד אנשי חינוך, גם בארץ, שמכירים בעבודה שלו.
הגישה ההיקשרותית היא לא הנקה, ולא לינה משותפת, ולא כל שאר הכלים שלפעמים עולים כאן בדיון חוצב להבות על ״מי יותר היקשרותי״.
*כל* הורה שבוחר לראות את עולם הרגש של ילדיו, שבוחר לראות את הצורך של הילד שלו בנוסף לצורך שלו,
שבוחר להסכים לערער על מוסכמות חברתית ולראות את התנהגות הילד כקצה הקרחון בלבד,
ובעיקר, שיושב עם עצמו מדי פעם ותוהה מה באמת עבר על הילד שלו היום בהשתטחות על הרצפה בגינה ב16:00, לטעמי האישי, הוא הורה היקשרותי.
אם יש בחירה שמגיעה מאטימות, לכאן או לכאן (כי אפשר גם להניק באטימות ולחנ״ב באטימות, ראיתי.. הכרתי..), הרי שאין בה היקשרות.
קשר, זה אומר שיש שניים, אחד שאוחז בצד של האלפא ומוביל את הקשר (גם אם זה לסירוגין כמו בזוגיות), ואחד שאוחז בצד של התלות.
שהמוביל, תמיד מודע בבחירות שלו לצד של המובל, ולהשלכות האפשריות של הבחירות שלו על זה שנמצא בעמדת תלות.
גם הורה, שבוחר/שבחרו בשבילו, לא להשתמש בכלים הטבעיים להיקשרות (כמו למשל הנקה ולינה משותפת),
יכול להיות הורה היקשרותי מדהים.
ויש המון כאלו שמבינים את עקרונות הגישה בצורה מעמיקה ומדהימה, ומיישמים אותם נאמנה, גם בלי הכלים הנ״ל.
להיות הורה היקשרותי זה בלב. זה באמת בלב. זה בעמדת הנפש. זה באיך אנחנו באים לדברים.
זה לא באקטים החיצוניים בלבד.
אבל מה הסייג האחד שאנחנו צריכים לעשות?
אנחנו לא יכולים להכנס ללופ כזה, שמזין את עצמו, ו״לוותר״ לעצמנו דרך קבע.
מתוך מחשבה, שעכשיו זה בסדר לעשות משהו שסותר את הגישה לגמרי, ואחרי זה אני ״אתקן״.
אם יצא לי להתפרץ על הבן שלי, שימו לב, זו לא בחירה.
התפרצתי, וזה נבע מחוסר שליטה עצמי. ואני אעשה הכל, כדי לא להתפרץ להבא. לא בטוח שאצליח, אבל אנסה.
אבל אם בחרתי ללמד הרדמה עצמאית תוך הבנה שאולי (אולי! אולי!) זה יפגע בהיקשרות, ויש לי איזו מחשבה שפשוט אני אהיה ממש היקשרותית במהלך היום, אז כן.
פספסתי את המהות.
הדקות האחרונה הזו, חשובה מאוד.
כי גם זה, עולה כאן לפעמים.
וכן, הורות היקשרותית זה קצת מטריקס.
ברגע שאתה לוקח את הגלולה האדומה (או שהיא הייתה הכחולה???), אתה לא מסוגל באמת לשכוח או לא לדעת שיש מטריקס.
אתה מאוד רוצה לפעמים אגב. אבל אתה לא יכול.
